בגיל 23 עליתי על אוטובוס בדרך לעבודתי במוזיאון ארצות המקרא.

זה היה לאחר תקופה ממושכת שבה לא רציתי חבר. באותו התקופה החלטתי שאם אכיר- סבבה, ואם לא- גם טוב.

האוטובוס נסע ברחבי העיר עוצרת הנשימה. ואני שקעתי בנוף המרהיב ולא שמתי לב כי אני יורדת תחנה אחת מוקדם מכפי שאני צריכה.

כשגיליתי  זאת, החלטתי לצעוד ברגל את כברת הדרך שנותרה לי עד לעבודה. גורל? צירוף מקרים?

לפתע נעצר לידי רכב.מאוחר יותר יסתבר לי כי זה גלעד, שחזר זה עתה מאימון כושר באוניברסיטה, ראה אותי, עשה סיבוב פרסה והחליט להציע לי טרמפ.

"אפשר להציע לך טרמפ" שאל והביט בי בעיניו הכחולות הענקיות.

הממממ.... התלבטתי בקול רם. אני לא עולה על טרמפים, וגם כבר ממש הגעתי לעבודה.

תני לי לקחת אותך אפילו מספר מטרים, אמר.

אי אפשר היה לעמוד בפניו.

הסכמתי.

טעות בתחנת האוטובוס, חזרה מאימון באוניברסיטה, וסיבוב פרסה אחד, הובילו לקשר שנמשך שנה.

לקשר הכי מיוחד שהיה לי. לאהבה הכי גדולה שהייתה לי.

היינו הכל אחד בשביל השני. החברים הכי טובים, המאהבים הכי טובים, התומכים הכי טובים, האוהדים הכי גדולים.

כמעט ולא היה גבול לאהבה הזאת. וכל מי שראה אותה מהצד קינא בה.

שנה לאחר מכן נפרדנו.

כבר כשהכרנו הוא סיפר לי כי בסוף אותה שנה, עם סיום לימודי התואר שלו, הוא מתכוון לטוס לדרום אמריקה למספר חודשים.

אני צחקתי. אתה באמת חושב שנחזיק מעמד כל כך הרבה זמן? הקשר הכי ארוך שלי עד עכשיו היה 3 חודשים, וגם זה היה יותר מידי עבורי.

השנה הזאת חלפה ביעף. הזמן טס ופתאום מצאנו את עצמנו מול הטיול. הוא הציע לי להצטרף אליו, וסירבתי. בדיוק התחלתי את לימודי התואר שלי.

ככל שהזמן נקף, נלחצתי יותר ויותר. גם הוא לא היה רגוע. היה ברור לנו כי יהיה לנו קשה להתמודד עם נתק ארוך כל כך.

הצעתי לו לקצר את משך הטיול. אבל הוא סירב. אמר כי יכול להיות שיחזור גם אחרי חודש, אבל הוא לא רוצה להגביל את עצמו מראש. תשובתו הכעיסה אותי. החלטתי כי מי שאינו מסוגל להתחשב בי אינו ראוי לי ונפרדתי ממנו.

נפרדתי ממנו כשעדיין אהבתי אותו. הפכתי לחצי בנאדם, ולקח לי זמן רב לצאת מהפרידה הזאת. את גרורותיה נשאתי עימי עוד זמן רב לאחר מכן.

הוא בכה.

כעבור 6 חודשים בערך שב מהטיול. דיברנו. הוא אמר לי כי הרסתי לו את הטיול. ובאותה נשימה סיפר לי כי הכיר שם מישהי שתמכה בו ברגעיו הקשים.

האישה הזאת הפכה לימים לאשתו ואם 2 בנותיו.

שנאתי אותו. למשך זמן מסויים גם ניסיתי להחזיר את הגלגל לאחור. לבסוף הרפיתי.

הוא יצר איתי קשר מחודש חצי שנה מאוחר יותר. נפגשנו.

יש אהבה בחייך? שאלתי אותו. יש, אבל לא כמו זאת שהייתה, ענה.

שמרנו מאז על קשר ידידותי של טלפון התעדכנות פעם בחצי שנה. כל אחד מאיתנו המשיך בחייו.

סיכמנו כי את פרק ב' שלנו בחיים נעשה יחד.

אחרי שבעלי ימות, ואשתו תעבור לעולם שכולו טוב, אמרנו, נטייל לנו יחד בבית האבות בו נגור.

מי חשב שדברים ישתנו הרבה קודם לכן?