הגיע הזמן לספר את הסיפור ...
רקע:
הימים ימי שנת 1993 או 1994. חורף בכל הארץ, אבל במעונות השנה הראשונה בטכניון מעצבן במיוחד.
אנו העתודאים היחידים שמרגישים בנוח יחסית , כי המעונות של השנה הראשונה הם סוג של שיפור - אבל לא גדול - לעומת האוהל מהטירונות. מדובר במעונות עתיקים שבהם משוכנים שלושה איש בחדר (השמועות אמרו שהם היו 2 בחדר והורחבו בבהלה עם גל העליה מרוסיה), החדר מכיל רק ריהוט בסיסי ומקרר, ואילו המטבח, האמבטיה, והשירותים משותפים לכל הקומה. קירור אין, וחימום דרך סוג של "גריל" מרכזי שעובד רק לפעמים (וגם אז לא ממש).

והנה באחד הערבים פסק פתאום החשמל במעונות. למזלנו זה היה מעט לפני שעת הסגירה של המכולת, ויצאנו למכולת לקנות נרות.
בדרך פגשתי את שותפתי לספסל הלימודים, אהובה מועלם (כיום, מתברר, ד"ר אהובה מועלם, מתמטיקאית, פעילה חברתית ו"אמנית רשת").
בשיחת הקיטורים הרגילה על תנאי המחיה הירודים, אמרתי לה: "תראי את המצב שלנו לעומת המעונות של ה"וותיקים". להם יש את מעונות "נווה אמריקה", ו"נווה קנדה", ואנחנו תקועים פה ב... ב... "נווה עזה".

כך המצאתי את נווה עזה, וכך נוצרת היסטוריה.

באופן טבעי התלהבתי מההמצאה הקולעת, והפצתי אותה הלאה. אהובה עבדה בעיתון הסטודנטים אז כנראה שזה הוזכר גם שם, וזה תפס.
מה-זה תפס? כאש בשדה קוצים. עד מהרה כל הטכניון התייחס למעונות האלה כאל "נווה עזה". עד שסיימתי זה הפך כמעט לשם רשמי.
אבל כידוע ממציאים רבים לא זוכים לקרדיט המגיע להם. ושיאו של האבסורד הוא כאשר ניסיתי לספר לאנשים והם ענו בביטול "מה פתאום, אני זוכר את הכינוי הזה כבר 20 שנה..."

אז אם מישהו גר שם עכשיו - קודם כל תנחומים (זה יעבור - בסוף מתנתקים מעזה!), ושנית - תנו כבוד!