אמר רבי נחמן מברסלב: שואלים אדם לשלומו. אומר "רע" אומר לו אלוהים: "רע? אני אראה לך מה זה רע!"

אומר "טוב!" אומר לו אלוהים: "טוב? אני אראה לך מה זה טוב!"

 ומכיון שאלוהים מבקר אצלי בפוסט בזמן האחרון, יש מקום להסבר קטן.

 בשבילי (אין כאן אמת אבסולוטית, זה סובייקטיבי לגמרי) המושג אלוהים מתייחס לניצוץ הפנימי בתוכי שמחובר לכל הדברים שאין להם הסבר רציונלי והם טובים, גבוהים, נותנים השראה, מלאי חמלה, יראת כבוד, שמחה ואהבה - לעצמנו ולזולת. הניצוץ הפנימי שמחובר לספריה האקשית של הידע האינסופי, כל אותם דברים שלא ידענו שאנחנו יודעים. הניצוץ שמכיר ומאמין בקיומו של ניצוץ כזה אצל כל אחד ואחת מאיתנו, וביכולת הפוטנציאלית לחבור אליו ולהתיידד איתו. אינטואיציה מקרבת אותי לשם, קשב עדין והתבוננות פתוחה ולא שיפוטית מאפשרים לפלא להתרחש. טיולים בטבע גם.

אין לזה קשר לדת, למימסד, לטקסים, לצדק או כל דבר שמפלג או נלחם על עקרונות.

זה לא הופך אותי לחכמה יותר, טובה יותר, צודקת יותר או טועה פחות. תלאות החיים, חיבוטי הנפש, געגועים, עצב, פחד, כאב ולפעמים שיעמום ואפילו ציניות הם חלק מהרפרטואר שלי. זה עניין של הרגל, הם מוטבעים בגוף. ובכל זאת, ההזכרות, היכולת להיות בקשר עם הקול הקטן והעדין הזה, תמיד גורמת לי להרגיש טוב.

אז כששואלים לשלומי - אני מרגישה ממש טוב. זה לא בלוף. זה אמיתי. תמיד יש מקום קטן שמרגיש טוב. ומה קורה? זה מחלחל לתת-מודע, שמיד מחבר אותי עם כל אותם חלקים שאכן מרגישים טוב. זה גדל ומקרין לתוצאות מעשיי ולהתרחשויות בחיי ודי מהר זה נהיה מצוין לגמרי.