הייתי רוצה לכתוב שכמה מטובי ידידייי הם הומואים, אלא שלפני חודשים אחדים כתבתי שכמה מטובי ידידיי הם ערבים, ויש גבול - ככל הנראה - כמה יכול אדם לסחוט קלישאות, גם כשהן מיועדות לשימוש אישי.
במוצאי שבת האחרון, בשעה עשר וארבעים בערב, ישבתי בבית חברים ברחוב הגלבוע. אתם יודעים, זה הרחוב הקטן הזה, שאנשים נוטים לכנות אותו משום מה רחוב הולנדי, ושלכולם נדמה שהם היו רוצים לחיות בו. חגגנו יום הולדת לשני בעלי הבית. זוג. היא יושבת אצלי על הסקטור של השמאלנית הרדיקלית. קורטוב של פמיניזם, אתאיזם פנאטי, אנושיות חסרת פשרות וסוג של יושר אישי, שאילו רק הייתי מצליח לכופף ולו במעט להרף עין, הייתי חי את שארית חיי בתחושה של סיפוק עצום. הוא ממלא אצלי את הנישה של הקיבוצניק. גדלנו במרחק של שלושה קילומטרים זה מזה - קלאסיקה של עיירות פיתוח וקיבוצי סביבה - ממש באותו שנתון, ורק ארבעים שנה מאוחר יותר נפגשנו בגינה בשנקין כשהילדים שלנו מחלקים ביניהם נפילה ממגלשות, שקיות ביסלי, התפלשות בקקי של חתולים ושתן של כלבים, ושאריות ליחה ואלכוהול של שוכני הגינה בשעות הליל, אחרי שהילדים ישנים לבטח בבתיהם. מוגנים מן העולם שבחוץ. חוץ מזה הוא יושב גם על הנישה של החבר שאני רואה כל יום. זה שאני הולך איתו לכל מקום ושותה איתו כל דבר שמציעים לנו. היתה שם גם חברה ששייכת לסקטור החד-מיני, זוגתה ששייכת לסקטור האירופאי שבא לחיות בלבאנט, ומרדכי - ההוא שמוזכר בפוסט מלפני שבועיים.
שתינו קאווה כי ככה כתוב היה בעיתונים, ו-ויסקי כמו שאנחנו יודעים. שמענו את הרקוויאם של פורה - גבריאל פורה - שהוא ענוג ונוגע ללב ומתאים במיוחד ליום הולדת באמצע החיים, וחיכינו שהלילה יבוא אל קיצו. ואז צלצל הטלפון של מרדכי, וידידה אמרה לו שהיא פוסעת בשדרה, ליד קנטינה, מאה מטר מאיתנו, ושומעת יריות ויש פיגוע. מזמן לא היה פיגוע. האדרנלין מתחיל לזרום בדם. כותרות עיתוני הבוקר של מחר צפות אל מול עיניו של אדם ללא מאמץ ניכר. ואצלנו אפילו לא שיקשק הקרח בכוסות.
חמש דקות מאוחר יותר צילצלה אחותי מן הפרברים. לוודא שאני בסדר. אני אוהב את הדאגה הפשוטה הזו אלי. את המאמץ לוודא שאני במקום מבטחים. דקות אחדות מאוחר יותר העניין הגובר הזה בבריאותי מפר את שלוות רוחי. טלפונים והודעות זורמים בזה אחר זה. יפה יעשו פרנסי החברות הסלולריות אם יוזילו את תעריפיהן בשעות קשות אלה, בהן אחדות לאומית ואי ודאות אישית נמהלות זו בזו. דקות אחדות מאוחר יותר כבר ידענו גם אנחנו את עיקרי הדברים.
מאז יום ראשון אני עובר בנחמני פינת אחד העם בכל בוקר בדרכי לעבודה. אני אוהב לראות את נרות הנשמה המהבהבים כנגד אור השמש, את זרי הפרחים ושלטי ההזדהות הספונטניים לאורך הגדר. ניידות משטרה מתנהלות בעצלתיים ברחובות מסביב, השקט שב על כנו. אלא ששניים ממבנה חרדל הלך. ככה סתם. שניים יצאו את ביתם לענייניהם ולא שבו אליו עוד בסוף יום.
---
כמה מטובי ידידיי הם בני אדם. חלקם נושאי תעודות כתומות, אחרים הם בעלי העדפה מינית מובחנת או כאלה המקפידים על תזונתם ועל האוויר אותו ילדיהם נושמים (אני כמובן לא רוצה להיכנס לעניינו של מוניר, שהוא גיי פלסטיני המקפיד על אורז מלא וירקות אורגניים, שכן יש גבול כמה נמוך אפשר לרדת). חבר אחד קרוב מאוד שלי אפילו מרמה את מס הכנסה באופן שיטתי. בין שידידיי מגזימים בשתייה או אוהבים איש את רעהו, מעודי לא מצאתי מישהו מהם הראוי למיתה טרם זמנו. וכך גם לא איש מבין אותם מיליונים שאינם נמנים על חוג ידידיי.
שבת שלום.
|