
לקראת סוף הטירונות, במחצית הראשונה של נובמבר, פורצת שוב המלחמה על המים מול סוריה. בכוננות הזו, נזקקים גם לנו, הטירונים. אבל כמובן, אף אחד לא מספר לנו למה מייעדים אותנו. תחילה מכנסים אותנו במגרש המסדרים, ומוליכים אותנו לחדר האוכל. לאחר מכן אנו אורזים את הציוד לפי ההוראות שאנו מקבלים, ומכונסים שוב במגרש המסדרים, החשוך לחלוטין. ומחכים. רק כעבור זמן מגיעות לשם מספר משאיות והחיילים מועלים עליהן. העליה נעצרת, ואני מבין שלא צריך את כולנו. בהיותי במחלקה 3, כלומר, קרוב יותר לסוף הפלוגה מאשר לתחילתה, אני מבין שהסיכוי שאעלה על המשאית אפסי. אלא שהמשאיות אינן נוסעות. במעבה החשיכה סופרים המט"קים והקצינים שוב ושוב, ומעלים חייל ועוד חייל למשאית. לפתע אני שם לב שלמרות שמקומי היה בערך במרכז המחלקה השלישית – אני מצוי בקדמת המערך. הנמושה שלפני מודיע לי כי גם הוא מתכוון לעבור אל קצה הפלוגה, כדי שלא יישלח. איני מתעכב לחשוב מדוע הוא טורח להגיד לי זאת, במקום לערוק בשקט כמו האחרים. הבוז ממלא אותי עד לבלי הכיל. למדינה ולצה"ל, אני מתייחס ברצינות תהומית. מאז שגוייסתי ברור לי ש"הצבא זה אנחנו". אין איזה צבא עלום שיגן עלינו. אנו הצבא. בעת משבר – אנו אמורים לעמוד בין האויב לבית. ברור שלא אצעק "עריק! עריק!". איני אומר מילה והעלוב מסתלק לו, כמו לא מעט לפניו, אל ירכתי הפלוגה, בחסות החשכה. כנראה שכמה חמקו גם מן המשאיות, משום שתורי בכל זאת מגיע, ואני מטפס על המשאית. דודג' D-400 כמו יתר המשאיות, אבל פתוחה, בלא כל כיסוי, בליל נובמבר בדרום. ושוב אני נתקל באדישות של צה"ל. האין להם בבסיס התובלה מכוניות עם כיסוי לארגז? האמנם אין כיסויים המאופסנים בציפייה להרכבה על משאיות? סביר יותר שלקצינים שם לא איכפת – ואין לצפות שהנהגים ישימו כיסוי בלי הוראה.
אנו מוסעים דרומה דווקא, אבל הדרום בלילה אינו חם יותר. אנו קופאים לחלוטין במשאית הפתוחה.
כעבור שעות רבות, אנו מגיעים למתחם בטחוני דרומי, מהיותר שמורים בארץ. כדי להבין מה לנו ולזה, וכיצד קשורים הדברים לקרב הארטילריה/שריון הנייח מול רמת הגולן, יש להקדים כמה מילות רקע: החלק הקרבי של צה"ל הסדיר של אותה עת הוא קטן. תפקידו העיקרי הוא להכין את החיילים לשירות המילואים. כל אחד משלושת גדודי הטנקים הסדירים בשריון, מחזיק פלוגה מבצעית אחת המתאמנת בהפעלת טנק מסוג מסוים. כמות זהה לאנשי הצוות, הלומדת בקורס מפקדי טנקים, (שחלקם יעבור לפקד על טנקים במחזור הבא וחלקם יופנה להדרכה בבית הספר לשריון. ופלוגת טירונים, שמחציתה אשר לא נשרה בדרך, עוברת לאחר מכן לבית הספר לשריון. בתום כשנה מיום הגיוס, מתפרקת הפלוגה המבצעית, וחייליה מתפזרים ברחבי גייסות השריון לתפקידים שונים. הכלים מתפנים להדרכת ה"מבצעית" הבאה. מכאן מובן שלפעילות שוטפת עומדים לרשות צה"ל פלוגה מבצעית אחת של סנטוריונים, סוללת תותחים אחת של 155 מ"מ, אחת של 105, וכו'. ליותר מזה יידרשו מילואים, או ציוותי חירום מוותיקי החיילים שפוזרו כאמור. נו, ואם סוללת התותחנים נדרשת בצפון, אבל אנשיה מועסקים בשמירה על המתקן בדרום – אז מביאים אותנו שנחליף אותם.
אנו, שחשבנו כי נובא אל איזור קרבות – מובאים אל אי של שלווה. שיגרת השמירה לא בדיוק מאמצת אותנו, והמטבח הוא המטבח של עובדי משרד הבטחון במקום, לא של צה"ל. וחיילים תמיד רעבים, בין היתר. מאחר שהיום חפשי כמעט לכולנו, איני קם משולחן ארוחת הבוקר טרם שאיני מסוגל עוד לקום. לחם לבן, גבינה לבנה, ריבה אדומה – כמעט אמריקה. איש מאיתנו אינו מרזה, אבל אנו לא מודאגים, פתחי ה'שוט' גדולים משל השרמן. איני מקדיש כל מחשבה לאלה שפחדנותם אפשרה לי את הקייטנה הזו ע"ח הטירונות. מחשבה זו תגיע כעבור פחות משלשה שבועות, כאשר נחזור לבסיס ונשמע על מה שעבר על אלה שנשארו. דברים טובים נגמרים מהר. כאמור, כעבור פחות משלושה שבועות מובאות שוב המשאיות, ושוב, אחת מהן פתוחה. על פי הצדק הצה"לי הידוע, אני מיועד שוב למשאית הפתוחה. אני יודע שלא אעמוד בכך. אני סוחב עמי את כאבי הגב שתקפו אותי בעקבת הנסיעה לכאן. נסיעה לילית נוספת במשאית פתוחה תגמור אותי. אני ניגש למט"ק הממונה ואומר לו שנסעתי כיוון אחד במשאית פתוחה – לא אעמוד בשניים. הוא מציב אותי במשאית המכוסה כילה מלמעלה, אך כמו קרון מהגרים – פתוחה מלפנים. איני חשוף לרוח מלמעלה – רק מצוי במנהרת רוח. זה מה יש. אנו חוזרים לסוף הטירונות, שסיומה, ותחילת בית הספר לשריון, התעכבו עקב ה"קייטנה".
וזה עוד לא נגמר |
ronijavinski
בתגובה על מצוות ניחום אבלים
תגובות (16)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
שבתאי טבת כתב ספר שטחי למדי על מבצע סיני.
בראשית שנות הששים פורסם הספר "היום הארוך ביותר", שיצר תקן חדש לכתיבה על מערכה. הסופר ראיין כמות אדירה של אנשים, נבר במסמכים ככל שהותר לו - וכתב ספר מפורט ביותר על כשלושים ושש שעת.
בנסיבות אלה, שבתאי טבת לא יכול היה להרשות לעצמו "מבצע סיני" נוסף. מה גם שהחיילים שהתלוו אליו שאלו אם אכן הוא מתכוון לכתוב ספר נוסף כמו הקודם שלו - ולא שאלו זאת בהערכה דווקא.
אכן קראתי על כך ב"חשופים בצריח" המצויין ושכחתי.
ספר חובה לכל שריונר.
תודה רבה, מחר יבוא החלק האחרון שבכוונתי לספר על הסדיר.
הנחתי שעם אי אילו זאטוטים בגיל הקריטי, לא תתפנה למשהו אחר. אבל בהחלט קיוויתי שתצליח בכל זאת.
מערכת השוט כבר לא כללה צידוד ידני. לשרמנים המקוריים היה, אבל במסגרת השיפורים והחלפת התותחים - גם הם קיבלו מערכות חשמליות .
(הפקודה המקורית לתותחן שרמן M4 היתה: "תותחן, ימינה סוב... ).
אשר לפגיעות במפעל ההטיה, הסיפור מופיע ב"חשופים בצריח" של שבתאי טבת.
רבין היה הרמטכ"ל באותה עת, וברור על כן שיקבל קרדיט על כך.
ב-1966 כבר תכננו לפגוע בכלים רחוקים יותר באמצעות הפטון (כנראה משום שהיה צעצוע חדש יותר, ניתן היה להגיע לאותו הישג עם השוט) וביטלו ברגע האחרון.
פוסט משובח, כהרגלך (וסליחה שהייתי בחיפה ולא התאפשר לנו לשבת על כוסית בבר של דן פנורמה, מדי לילה צנחתי שדוד אחרי מרדף של יום שלם. אבל חשבתי עליך ועל ההחמצה)
כחניך בבית הספר לשריון, גדלתי על מורשת הפגיעה של השוטים ועל מערכת בקרת האש שלהם (שכללה צידוד ידני?)
אגב נדמה לי שרבים לקחו את כל הקרדיט על השמדת ציוד ההטיה, כולל רבין בספרו.
תודה רבה
תודה רבה.
מה שאני זוכר זה לא כלום לעומת מה ששכחתי...
מרתק . אי אפשר לככב פעמיים ב --24 שעות .
אריאל, הזכרון שלך לפרטים מדהים. הסיפורים מרתקים, ממתין לפרקי ההמשך.
תודה רבה
אהבתי
מצדיע בכוכב
פיני
איני זוכר היום מי היה שליט סוריה ב-64', אבל אסד האב, ינעמו לו רגבי עפרו, עלה רק ב-69'. (בבחירות דמוקרטיות, כמובן)
מכל מקום, השאלה לא עלתה בדעתי, וכשאני חושב על כך היום, זה מפליא שבעתיים:
לוי אשכול, שהיה ראש ממשלה ושר בטחון באותה עת, היה לפני כן שר אוצר, ופנחס ספיר שר האוצר, היה לפני כן שר המסחר והתעשיה. איך הם לא חשבו על זה.
מה שהם כן עשו, היה לסמוך על מזגם הסוער של הסורים כדי שיפתחו באש, ואז, באש טנקים מדויקת, להשמיד להם את הציוד המשמש לחפירה של תעלת ההטיה. ככל שהרחיקו הסורים את הציוד, כך שיפר צה"ל את כוונות הטנקים. בסופו של דבר הוא פגע בהם במרחק חמישה ק"מ, כאשר התנאים המקובלים לפגיעה היו 3000 מ'. היתה גם אפשרות ליותר, אבל הוחלט שלא.
1. כפי שכתבתי לספיר, הריו רק החל להיכנס לשרות בתקופתנו. הדודג' שימשה בתקופתנו כמשאית אספקה והסעים לנסיעה על הכביש - ועליו גם נסענו. לו היא גם היתה מכוסה - היתה ההיסטוריה האישית שלי משתנה - ועל כך, בפוסט הבא.
2. לא כל הנשארים היו נמושות. מלכתחילה לא היה צורך בכולם, וחלק פשוט לא נדרשו.
אבל הצדק הצה"לי הוא אחד לכולם. לא ניתן היה לנהל טירונות לשמה למחצית הפלוגה בלבד, ולכן שיגעו אותם בהדמיות כוננות והקפצות ליליות, ודאגו להם לכושר גופני משופר, על כל הכרוך בכך. לא כיף.
מלחמה על המים עם סוריה? אז למה לא להטיל עליהם את היטל הבצורת? שהרופא עיניים, בנו של האריה מדמשק, יבין סוף סוף, עם מי יש לו עסק!
:-)
ל-RIO יש בולמי זעזועים וקפיצים - אלא שזאת משאית שנועדה לנסיעות שטח קשות ולכן הם נוקשים מדי מכדי לפעול בעת נסיעה על כביש. ד"א צבא ארה"ב משתמש במשאיות אלה להסעת חיילים ברחבי עיראק ואפגניסטאן.
מה קרה לנמושות שנשארו בבסיס ?
1. במהלך השרות שלי רק החלו להיכנס ה-RIO, שהחליפו אט אט את ה"סיקספילרים", הלא הם ה-Sixwheeler, של GMC , ותיקי מלה"ע השניה.
2. על "קפיצי הריכוך של המשאיות, תקרא ביום ששי הבא.
3. העולם תמיד היה מורכב ממבצעים ומטרמפיסטים. אני פשוט האמנתי לכל מה שסיפרו ב"קול ישראל", ולכן הייתי בהלם כשראיתי שהעולם מורכב מאנשים אמיתיים.
לילה על משאיות ה D-400 או ה RIO, קר ולעיתים רטוב,
והכי חשוב ספסלי עץ ואין קפיצים לריכוך, אפילו בהמות לא
נוסעות בדבר הזה.
לעניין העריקים, פעם זה היה בלילה בהחבא ועם המון בושה.
כיום הנתונים הם שזה חלק מה IN בחברה להתחמק....
יחד עם זאת ידוע שליחידות הלוחמות מתדפקים גם כיום
מיטב הנוער, ולמילואים במצבי חירום "עופרת יצוקה" וכן של"ג 2,
היו 120 אחוז התיצבות מילואים, כולל אלה ששוחררו בסמוך ונלחמו
שיגייסו אותם.
יש כאלה וגם כאלה.