לזמן איכות מרענן שאין בו מין החופזה, מבודד מהעולם שבחוץ חש הוא חופש ועונג רב, נותן דרור לבני מעיו הדחוסים, קורא עיתון של אתמול ונהנה מכל רגע, כאילו הוא ברקיע השביעי נטול הדאגות, וחסר הסיגר להשלים את אווירת הבר שבהוואנה.
וכשיצא לבסוף האדם מהבר הקובני ויכנס אחר במקומו, יקמט האחרון את פניו וייסוג לאחור מתקשה לנשום ומתפלא, איך ניתן כלל לקיים חיים בכאלה תנאים.
ואם במקרה יצטרך לחזור לחדרון הקט, ולו כדי לאסוף את העיתון, יכה באפו גל של זיכרונות שיגרום לו מבוכה קטנה והוא יפתח את החלון ויצא במהירה.
וזוהי בדיוק עבודתו של המורה למדיטציה, לרגע קט להוציא את האדם מהשירותים ואז כשיחזור מכוח ההרגל, התובנות יגיעו מעצמן.
דר האדם בחברת מוחו ומקשיב למחשבותיו. רגיל הוא לזאת. הדבר יכול להמשיך כך ללא הפרעה,יש אפילו תחושה מסוימת של נועם וגם של ביטחון במרחב המוגן, עד שיום אחד יוצאים מהחשיבה הרגילה, פוגשים אוויר נקי ופעם ראשונה אתה שואל את עצמך:"איפה באמת אני רוצה להיות?" מחשבות זה דבר שמתרגלים אליו. הלחץ, המרירות, ההשוואות, ההאשמות, אפילו התוכניות, החלומות והיעדים. גם כאן הארומה נבנת בהדרגה והמודעות, שהייתה אמורה לעזור לנו במצבים שכאלה, לא מצליחה לתפקד טוב מול שינויים קטנים שנעשים בהדרגה.
כשמרתיחים לצפרדע בהדרגה את המים היא נשארת עד שהיא מתה למרות שבכל עת נתונה הייתה יכולה לקפוץ החוצה.
במדיטציה של זן מנסים לחוות NO MIND כלומר לשמוע רק את קולות הציפורים, הנשימות, לחוש בלב הפועם ובדם הזורם בכל הגוף, לכאורה שום דבר מיוחד, אבל האפקט האמיתי הוא אחר כך, כשחוזרים אל המחשבות. כשמתרגלים כל יום לנוח ברווח שבין המחשבות וכששומעים מחדש את המחשבות שוב ושוב,מתחיל להתפתח געגוע אל השקט, אל המקום שבו אתה חזק, רגוע והאוויר נקי. במסדר הזן מאמינים שהרצאות ארוכות על החיים בעודך יושב בשירותים הן חסרות תועלת מה שצריך זה להוציא אותך משם, ולו לרגע. כשתחזור כבר תבין לבד.
|