בתחילת שנה ב', על קו 19 מהר הצופים למרכז העיר בירושלים, נסעו באוטובוס איתי כמה סטודנטים שכנראה רק הגיעו לעיר. אחד מהם סיפר בהתלהבות על כמה מחוויותיו המיניות הסוערות בעת האחרונה, ודיבר עם חבריו על הסטודנטים החתיכים במחלקה לכלכלה. חייכתי לעצמי בשקט וחשבתי ""ילד, עוד מעט תלמד שכאן זה לא תל אביב. יש דברים שלא צועקים באוטובוס, בטח לא בקו שעובר במאה שערים".

במוצ"ש לפני שישה ימים נרצחו איש צעיר ונערה בתל אביב, העיר שבה צועקים מה שרוצים על מה שרוצים איפה שרוצים, בלי לעבור את בג"צ. והשקר הזה שמספרים לעצמם ילדי הפרובינציה ותושבי הלווין, שיש מקום אחד בישראל בו לא שונאים אפאחד , שבו אתה מה שבא לך להיות, התנפץ לו גם הוא. בישראל יש מספיק שנאה לכולם, מספיק בורות בשביל כל הערים, ואי אפשר להתחבא ממנה גם בלחות של .80%

אם אכן הרצח במוצ"ש היה פשע של שנאה, היה זה פשע של שנאה אחת מני רבות. חשבון הנפש שצריכה החברה לעשות לא נגמר בהתבטאויותיהם של כמה חברי כנסת. גם אנחנו, שכמה-מחברינו-הטובים-ביותר-הם ושכל-אחד-יהיה-מה-שבא-לו, צריכים לשאול את מי אנחנו שונאים. את מי שנאנו היום ואת מי נשנא מחר, על מי גיבשנו כבר דיעה מבלי שהיכרנו בגלל הצבע שלו, או המין שלו, הדיבור והמבטא שלו, או שם המשפחה שלו, או המוזיקה שהוא משמיע בפלאפון. מי אנחנו מעדיפים שיישאר מחוץ לעולם שלנו, כי הוא יותר מדי שונה מאיתנו.

 להפנות אצבע מאשימה זה קל. לאמץ באמת הקשבה, חמלה, פתיחות, זה קשה קצת יותר.

  הלוואי שנדע.