| אני רוצה לעשות, לארגן דברים בבית, לנגר, לתקן, למסך את הג'יפ וכאלה. רוצה, באמת שרוצה. הבעיה היא לא עם הרצון, הוא קיים, הבעיה היא עם העשייה, היא תקועה, לא מצליח להזיז את עצמי. מידי פעם קופץ לביקור אצלי החשק ומשהו מתחיל לזוז, מידי פעם ולא הרבה פעם. אני אוהב עבודת ידיים, אני אוהב עבודה פיסית, אפילו להזיע. אומנם רק 5 דקות אחרי שהתחלתי להזיע אני אוהב להזיע, עד אותם 5 דקות אני שונא להזיע ולא בא לי להזיע ולא רוצה לשמוע על להזיע, אבל אחרי אותם 5 דקות, סבבה, להזיע זה משמע שאני עובד ובתקווה, עושה משהו שאני נהנה ממנו. כיף לי לעשות דברים של בית כמו לבנות את השער החדש לחניה, עדיין הוא מחכה לבריחים שלו. השער מותקן אבל אין נכנס ואין יוצא כבר 3 חודשים כי אין בריחים לשער, לא הגעתי לזה. האמת אני כבר 3 ימים מתכנן לעצור בחדרה לקנות אותם, עוד לא יצא, תמיד יש משהו שחותך את המחשבה. האמת מגיע לי מזל טוב, השבוע סופסוף שלחתי את המכתב למדור סטודנטים כדי לסגור את נושא החוב שלי מ2005. באפריל הייתי אמור לשלוח אותו, רק 4 חודשים לקח לי לכתוב מכתב של 10 שורות כולל החתימה, הת"ז וה"לכבוד", מעניין כמה זמן יקח להם לענות לי. זה הקטע הזה של העשייה שבעייתי אצלי, כי, כפי שניתן לקרוא, המוח קודח, הרעיונות עולים, הידיים טובות ואפילו כלים יש, רק דרייב אין. הוא נעלם לו בתוך החיים של ילדים, עבודה, זוגיות, חיות, בית, מנוחה ועצלנות קטנה שמתחבאת מתחת לכל העומס הרגעי של החיים העכשיוויים. אני יודע שיש לי ADHD ועוד כמה תירוצים יפים כאלה, אבל וואלק, זה החיים שלי, לא של אף אחד אחר. הדג נחש שרים את זה יפה " הזמן לא מתחשב באסימונים שנופלים". זה שלקח לי כמעט עשר שנים, מאז שעידו נהרג, לצאת מהטראומה של האובדן ולחזור לקצב חיים או יותר נכון לקו החיים שמחובר למציאות ולסביבה, זה בסדר. זה קטע מאוד קשה האובדן הכפול הזה, אבל עדיין, הזמן לא מתחשב באסימונים שנופלים. יש לי ילדים, שניים כאלה, בטח בשנה פלוס הקרובה תגיע/יגיע, בתקווה, אחות/אח חדשים למשפחה, כמה זמן אני יכול להסתתר מתחת למעטה של כל התירוצים האמיתיים האלה? אני רוצה לעשות. לא רק את החובות של החיים והבית כמו עבודה, כביסה, כלים וכו'. בשבילי ילדים זאת לא חובה, זאת הזכות הכי גדולה שנפלה בחלקי למלא ולחיות. אני רוצה לעשות. הכתיבה האת היא חלק המדרך לייצר חזרה את העשייה, ואני רוצה לעשות. |