עוד מקידמת דנא. 

גם בהרצאות השונות של קורסים לתואר ראשון. 

הייתי יושבת לי ללא כל כלי כתיבה ומקשיבה, בסוף הסימסטר חברה מאורגנת היתה שולפת קלסר מטופח למשעי והייתי מצלמת הכל מן המוכן. 

בנוסף חבריי ידעו, שכשגלית יוצאת מהשיעור, כדאי מאוד כמו כל מאבטח מסור, לבדוק ת'שטח לוודא שלא שכחה, איזה אביזר נלווה או לפעמים אפילו את עצמה ובדרך כלל היה מתגלה שובל של אצנים שהיו מביאים לי את כל הרזרבות הלא מיותרות שהייתי משאירה מאחור. 

אז היו קצת בעיות אירגוניות איתי, היו המון קשיים לכתוב, אבל בחייכם, קטן עלינו, בשביל מה יש חברים? 

אם מפוזרים, לא נוהגים (לסדר), בשביל זה יש חברים! 

רק אחר כך קראו לזה בשם, מה זה אחר כך, לפני כחודש וחצי הגיח לעולם הבייבי שלי שעליו כבר סיפרתי הלא הוא: 

A (היי את שכחת חוברת) D (דווקא נראית בחורה מסודרת...) H (הלוואי ותזכרי ת'הבדל בין עם ו אם...) D(דליקטסים את עושה משיבושי לשון אה?פששש הפכת את זה למקצוע?) 

אז תסבירו לי איך זה, איך? אני עדיין צריכה להתנצל כשיוצא לי ע' במקום א', איזו יציאה לגמרי לא במקום במקום אי יציאה במקומה מונחת? ובכלל איך זה שרק אתמול שמעתי שוב את שכנתי לשולחן בכנס שואלת במבט "נו נו נו" מלא אכזבה אמהית חורגת:: 

"איך זה שבחורה כמוך יושבת בכנס בלי לכתוב? את לא מבינה שתביני יותר אם תכתבי ולא רק תאזיני?". 

יו באמת איזו כמוני אני? בחיי שמעניין לדעת.