כשתמה תקופת נשיאותו של פוטין והחוקה הרוסית לא התירה תקופת כהונה נוספת, לא הייתה לפוטין ברירה אלא להביא למינוי מדבייב כנשיא.  לפוטין היה הכבוד לחוקת מדינתו או היראה מלהראות אנטי דמוקרט.

כשצ'אבס ניסה לשנות את חוקי מדינתו כך שיוכל לצבור כח רב יותר, יצא העם בהפגנות והשינויים שהציע הובסו במשאל עם.

כשנתניהו החליט לשנות חוקי יסוד כך שיהיה קשה יותר להפיל את ממשלתו, גייס בעזרת דמוקרט ידוע, ליברמן, את ה"קונסליירי" נאמן, שר המשפטים, וללא הפגנות כלשהן בעזרת הצדיקים הגמורים בגין, מרידור ושרי העבודה העביר את כל שינויי חוקי היסוד בכנסת.

כשברק רצה לדחות את הפריימריז לרשות התנועה בכשנתיים, שכנע את שלי באמצעות מורה דרכה עייני וזרק עצם להרצוג (השר ששמר על זכות השתיקה) וברוורמן (השר של לא כלום) והעביר את השינויים שיאריכו את תקופת יו"רותו ויחזקו את כוחו.  

כל זאת ללא הפגנות, ללא מחאות של "התנועות למען הדמוקרטיה".  המשפטנים מהפקולטות למשפטנים והפרופסורים למדעי המדינה שתקו. 

אכן, כדמוקרטיה אנחנו נמצאים אי שם בין רוסיה לוונצואלה.