| השבוע איבדתי את הרופא האישי שלי דוקטור מגן. איש נעים הליכות, רופא טוב ונמרץ. האמת שבפעמיים האחרונות שראיתיו הוא איבד את הברק בעיניים, אבל מי מייחס לכך חשיבות. פתאום אתה שומע שהוא התאבד ביריה. מעבר לאסון, ולאבדן הנורא יש בהחלטה של גבר בן 58 לבחור באקדח במקום בבת זוגו, בילדיו או בחבריו משהוא נוראי המקרין בעולמנו. כולנו רצים אחרי ההצלחה, ההכרה והרצון להוכיח שלי יש יותר ואני ובני משפחתי מוצלחים יותר. דוקטור מגן, רופא משפחה, נשוי לרופאה בבית החולים מאיר ואב לשתי בנות וסב לנכדים, כביכול אין מה להלין, אין טוב מזה. עם זה בסופו של יום עמוס עם בעיות ותסכולים לא היה לאמיר מגן את האוזן הקשובה לרחשי ליבו. זה נורא. אין נורא מהתחושה שאני לבד עם בעיותי ואין לי פתרון. מתברר שתמיד יש פתרון, רק שלפעמים אנו זקוקים לאותו אדם שמחזיק בפנס שיאיר את דרכנו ויאפשר לנו למצוא את השביל המוביל אל האור. יש אור חברים רק צריך לדעת היכן למצוא אותו. אמיר מגן איבד את דרכו בחשיכה ואנו שהיינו לצידו לא ידענו לסייע לו. לכם קוראי הנאמנים אני יכול ורוצה לומר רק דבר אחד. אל תשכחו חייבים חברים, לא מכרים, חברים אמיתיים. לפעמים אפילו אחד מספיק. אחד אמיתי טוב מעשרות מכרים. ביום דין אנו זקוקים להם לתמיכתם, לעצתם לחיוך ולידיעה שהם יודעים שאנחנו נסתדר. רוצו הורידו את האבק מהידידים והחבים כי הם רשת הביטחון שלנו לעתיד טוב יותר. הרשת הזו חסרה לאמיר ברגע הגורלי ביותר. אני כואב את לכתו ומקווה כי יידע מעט נחת למעלה. אנו כאן למטה בוכים וכואבים. עם זה לומדים איך להצליח. השיעור שלך דוקטור מגן הוא שיעור מאלף שביקשתי לחלוק עם קוראי כאן. יהי זכרך ברוך בצרור החיים |