כל היום עבדתי כמו מטורף כדי שאיזה מכ"ם יגלה אנשים פולשים לשדה תעופה בניויורק, כאילו שאכפת לי אם כמה חזבלונים ינקנקו להם את לה-גוורדיה ואז יירדו מאיתנו עם כן-להתנחלויות-ולא-למאחזים או להיפך.

קיצורו של דבר, אתמול בלילה, שעה 9 בערך, הזדמנה לי שעה קלה להרוג בגפי בק"ק רחובות ליד תחנת הרכבת.
בנסיבות שלא זה המקום לפרטן נסעתי ברובר המהודרת של קרובה מדרגה מכובדת במקום ב -BX הנאמנה והאמינה שלי.

משהתקרבתי אלֵי התחנה צד את עיני הימנית שלט חניה חינם בשעה ראשונה.

היה שם מחסום עם בוטקה, מהסוג שבו מוצב שומר, תמיד רוסי זקן במדים שנוטה ואולי אף נהנה להפגין סמכותיות. שאלתיו אם באמת החניה בחינם. כן, שעה ראשונה, הוא רטן. ממיטב המסורת הרוסית. אסור לשאול שאלות מיותרות. הרי כולנו ק.ג.ב. ומי שלא גם כן.

היה זה מתחם של מסעדות מהירות ואיטיות, של סופרפארם, של כסף מהקיר ושל עוד אי אילו פיצריות, בוטיקיירות ויוגורטיאדה. החנות טיב טעם הגדילה עשות והבטיחה שעת חניה נוספת למי שיצליח לקנות ביותר מ 100 ש"ח. ז.א. לכל דיכפין.
מעולם לא ראיתי פיגולים-של-ממש, אז שינסתי ונכנסתי.
איזה יופי! כל כך הרבה ירקות מפלוסטקים לא ראיתי בחיים. אפילו לא בארצות הברית של אמריקה.
הכל בפלסטיק וניילון. חוץ מהרצפה, התקרה, והקופאיות, אני חושב.
החל מחצילים וכלה בחיות מתות שעל אריזותיהן נרשם בגאוה בלתי מסוייגת שהן מווקאמות.
כלומר, לא מספיק שהוציאו להן את הקישקש, גם שאבו להן את האויר מהריאות.
קניתי זנגוויל מפוחלץ, גבינה הולנדית מהולנד (כי יש גם ישראלית) בניילון, דג מעושן עטוף כדין הרטיה השקופה ועוד כמה זוטות. הכל ביחד, כולל הפלסטיקים, 105 ש"ח. כרטיס אשראי זהב לא הותיר רושם רב על הרוסיה החטובה. שם בטיב טעם אין פחות מפלטינום וטיטניום.
מזל שלא ראו את האין BX שלי.

עמדתי יפה בקופה, לא דחפתי ולא עקפתי אף אחד. הרהרתי לי על השקט המתורבת שמשרות חתיכות ברוקולי מתחת לניילון. עיתותיי היו בידיי ועל כן הערתי לגברת אחת שטוב לדעת שמחירה 20 ש"ח - איכשהו נדבק לה לזרוע תג מחיר שכזה מבלי שהרגישה. היא הודתה לי בחיוך רחב, ללמדך שיש אנשים בעלי לב רחב ברחובות.

אבל כל זה בכלל לא הסיפור, אז אמשיך לי.

יצאתי, התנעתי את הרובר, נסעתי לי חרש לכיוון היציאה והופס, יש שם מחסום. איפה הפיתקית? לא יודע. אולי זרקתי אותה. אולי תחבתי אותה בתעודת זהות, לך תדע. נו טוב, בטח השומר יזכור אותי, הרי דיברתי איתו.

איזה מזל, הוא באמת זכר. אבל הוא חייב את הפיתקה. זה היה רק לפני חצי שעה, הזכרתי לו, ממילא לא צריך לשלם.

כן, זה נכון, כך הוא, אבל צריך פיתקה. אם לא פיתקה אז לשלם. כמה? לא יודע, צריך פיתקה, לפי שעות.

אבל אין פיתקה, מה לעשות?

יש מכונה טיב טעם לשלם.

נו, באמת.

לא, אם לא משלם אז אני לשלם. מה, אני לשלם בשבילך? הוא שש לגלות לי.

בינתיים התאספו מאחוריי שתיים-שלש מכוניות. חיכו בסבלנות. בשקט מופתי ומתורבת.

אי אפשר לנסוע אחורה, הודעתי לו.

לא צריך, רק פיתקה או לשלם. אדוני אפשר לעמוד פה עד הבוקר.

או, זה היה מוצא של כבוד. כיביתי אורות. נעלתי ויצאתי לכיוון המכונה-טיב-טעם-לשלם.

בזוית העין קלטתי שסוגרים את האורות, השעה 10 בלילה. טיב-טעם סגור.

לא, לא, לא טיב טעם. על יד, הוא מדווח לי כשחזרתי. כעשר מכוניות עמדו מאחוריי, מחכות להוד סמכותו השומר שיפתח כבר.

שבתי לכיוון העל-יד. קופסא צהובה עם חריצים קידמה את פניי. צריך שטרות.

חזרתי.

אדון שומר, לא רק שאין לי שטרות, אין לי כסף מזומן בכלל. ככה אני, רק פלסטיקים. (טיב טעם מה-זה התאימו לי, העליתי במוחי, אבל השתדלתי לא להרגיזותו).

חמש עשרה מכוניות. חלקן התחילו להתנועע בחוסר נוחות מופגנת.

אולי יש שם מקום לכרטיס, כך הרוסי.

בדרך לשם כבר הבנתי שאחת דיני לשבת בכלא, לקרוא לעודינית שלי שתשחרר אותי בערבות.
גברת אחת יצאה מהאוטו ואמרה לי - למה שלא תעמוד בצד ותתן לאחרים לעבור?
וואלה צודקת, רק שצריך להסיג את כולם 2-3 מטר כדי שאוכל לצאת מלפני המחסום אחורה.
איכשהו, לאחר כברת זמן נאותה, הצלחנו בכוחות משותפים.

או אז קרה המופלא מכל.
זאת שמיד מאחוריי.
גברת, צריך לשלם, צווח עליה הקגב.
למה, היא שואלת, זה פחות משעה שהייתי פה.
גברת, זה שעה ושלש דקות, צריך לשלם.
קקה-ג-ב היא מגמגמת בכוונה, אתה חוצפן, עשר דקות עיכבת פה את הבחור הזה (ליבי נמלא אגו, אני בחור אני?) ועכשיו אתה דורש ממני לשלם? אני לא משלמת!!
גברת עד הבוקר, שח ההוא במדים, עומד יפה בלחץ הסביבתי שהחל להתעצם ללא הכר. שלושים ארבעים מכוניות, חלקן צופרות לשמיים ללא תקנה.

אשה שלישית יצאה מצד שמאל וצעקה מה-זה-כאן ודרשה לדבר עם האחראי, קיבלה את מספר הטלפון והתחילה לצרוח לתוך הפלא שלה.

בשלב הזה ערכתי חיפוש עומק בכיסיי, העיליתי את הפיתקה ממבוכי הכיס האחורי, רק אלוהי ה BX יודע איך היא הגיעה לשם.

שניות לפני הלינץ' מסרתי לו את הפיתקה וחמקתי החוצה. האשה שמאחוריי עדיין עמדה במרייה, והצעקנית עדיין צרחה לתוך הפלא.
מעניין אם הבטריה שלה נגמרה עד עכשיו.