ביום חמישי, חרגתי ממנהגי,

מאחר ולא יצא לי לרוץ בבוקר, רצתי בערב,

השמש עמדה לשקוע וחשבתי לתומי שלא יהיה חם.

חמוש באנרגיות של יום נפלא שעבר עלי,

מחוזק בנעליים ובמוסיקה טובה,

התחלתי לגמוע מרחקים,

מרחקים שנאספים צעד אחרי צעד אחרי צעד...

טעיתי!!!

היה חם, חם מאוד,

האספלט להט ואגלי הזיעה שהתחילו לנטוף ממני,

התאדו עוד הטרם הגיעו לאספלט המבעבע,

בכל זאת, היה כיף, היתה מוסיקה טובה,

באחת העליות קיבלתי באוזניות את מייקל ג'קסון,

ומצאתי את עצמי רוקד תוך כדי ריצה,

סוג של ריצוד, ריצה עם ריקוד,

עוד רגע מגיע לחלק הציני,

מתקרב לחוף תל ברוך,

ריחו המלוח של הים עולה באפי,

ממלא את ריאותי,

מתדלק את הדם בעורקיי,

הים נגלה לעיניי, נוצץ בכתום, האופק מרהיב ביופיו בשלל צבעים מארגמן ועד כחול,

 ואז,

ריחו של הים מתחלף בריח של מנגלים,

להבות המנגלים כאילו מנסות לדחות את בוא הלילה,

המוני ישראל יושבים על כסאות מסוגים שונים,

כמובן שנוח לשבת על שביל הריצה,

למה להתאמץ להתרחק שני מטר מהשביל...חס וחלילה לבזבז קלוריה,

את מי מעניין שהשביל נועד להליכה, ריצה ואופניים,

מר ישראל ישראלי יושב על כיסא פלסטיק,

כרסו החשופה בקירבה אינטימית לדשא הירוק...

שרירי לסתותיו פועלים בעוז ובנחישות,

מכריעים די בקלות עוד פיתה עם קבבים,

מרטיבים את הגרון עם בירות ווודקה,

כאילו אין מחר.

עכשיו רק הבנתי ממה כל הלכלוך כשאני רץ בבוקר.

סליחה על הבוטות.