מלים ארוגות
בשירים שאותם אנחנו שרים
חליל,
ובחליל ששוכן בנו
אש,
ובאש אותה אנו מבעירים
עוף חול ירוק
ובקינת עוף החול
לא הבחנתי
בין אפרי
לבין אבקך
מחמוד דרוויש
ותודה ליואב ששלח לי...
פוסטים אחרונים
- yoaview 20/12/15
- אפרת חברתי 17/10/15
- לאורך עמק רפאים - 4 12/1/14
- לאורך עמק רפאים - 3 28/12/13
- לאורך עמק רפאים - 2 22/12/13
- לאורך עמק רפאים - 1 18/12/13
ארכיון
מכרסם בבטן (1)
| מתוקה, אִילִי. כזאת מתיקות שמדי פעם תופסת אותי בבפנים של הבטן. זה מקום של נשים, אני חושב. מה לעשות, גם אצלי הוא פועל. שעה שלמה ישבנו במים היום, והסתכלנו בסרטנים. אני לא יודע מאיפה באה לה הסבלנות. זה התחיל מזה שכרמל הכריזה שביתה, היא לא מוכנה לרדת למים, בכלל נמאס לה החופשה הזאת, היא לא מבינה למה היא חייבת, היא רוצה הביתה, ואם לא נוסעים חזרה הביתה אז היא לא יוצאת מהחדר, ולא יוצאת מהמזגן. אני מוכן להישבע שלוּ הייתה קצת יותר גדולה הייתה אומרת "תקפצו לי", זה היה כמעט שם, בקצה הפה שלה. אז השארתי אותה בחדר. אמרתי שאימא תבוא עוד מעט, כשהיא תגמור את העניינים שלה במרכולית של הבית-ארחה הזה, וכשהיא תחזור לחדר שיחליטו ביניהן מה עושים. ובינתיים אני לוקח את אִילִי למים. ואִילִי הסתכלה אחורנית על כרמל והייתה קצת מבולבלת, אני חושב שהיא לא ידעה אם מותר לה או לא, אם זה נחשב בגידה שהיא הולכת עם אבא או שזה בסדר, ובסוף החליטה שהיא הולכת אתי. ירדנו למים: קרם הגנה, עוד-קרם-הגנה-מיוחד, כובע לאִילִי, כובע לי, שקפקפים על הרגליים, משקפיים לים, מצופים מתנפחים, בקבוק מים, הציוד ההיסטרי שבלעדיו מיכל לא מרשה לזוז צעד אחד לכיוון החוף. ניפחתי לאִילִי את המצופים והשחלתי אחד על כל אחת מהזרועות החוטיות שלה והצחקתי אותה שעכשיו היא נראית כמו חרק שהכנפיים שלו עוד לא התיישרו. ונכנסתי למים. חשבתי שהיא תתחיל לצרוח שהיא מפחדת לבד, שאבוא לקחת אותה על הידיים, אבל היא לא השמיעה פּיפּס אפילו. המים בקושי כיסו לה את הקרסוליים, היא עשתה שני צעדים מתנדנדים על האבנים החלקלקות לתוך המים כשהידיים שלה פרושות כמו אווירון, אבל במקום לעמוד ולצרוח שהיא פוחדת ושאבוא לקחת אותה על הידיים היא פשוט התיישבה על האבנים, וזהו. אמרתי לה שתבוא אלי, הייתי אולי שניים שלושה מטרים ממנה. יכולתי לתאר לעצמי איך נראה לה המרחק הזה, היא הרימה את הראש אלי אבל לא צעקה ולא בכתה, וזה היה מדהים. איך שרציתי שמיכל תראה אותה עכשיו, באלוהים! איך שרציתי להגיד לה "את רואה! כל הבכיות האלה, וכל ההיסטריה וכל ההצגות שהיא עושה אתך, אין לה את זה בכלל כשהיא אתי," אבל מיכל לא הייתה בקרבת מקום בשביל להגיד לי את ה"גבי, אתה כל כך טועה" שלה. זה כל העניין, שכשמיכל בסביבה אִילִי נהיית ילדה אחרת. מפונקת ובכיינית. וכשמיכל איננה פתאום רואים איזה חומד של ילדה היא. אז חזרתי אליה. והתיישבתי לידה על האבנים החלקות. המים היו אחלה. קרירים ומדהימים, אמרתי לה שתסתכל איזה צבע כסף מדהים יש לכינרת באמצע שלה, ואיך זה יפה שבדרך אלינו המים נהיים שקופים והצבע שלהם משתנה, והם נהיים חומים כאלה כי רואים דרכם את האבנים. החום עוד לא היה כזה מהביל ומעיק, כולה שמונה-תשע בבוקר. "תסתכלי, אִילִי," אמרתי לה, "את רואה שם ממול את ההר ההוא, את רואה את כל הבניינים הגבוהים שם רחוק? זאת טבריה, איפה שאתמול אכלנו במסעדת הדגים ההיא, זוכרת?" אִילִי בכלל לא הרימה את הראש. היא מצאה שקערורית נוחה לשבת בתוכה, והתחילה להזיז אבנים עגולות בתוך המים לפנות מקום לרגליים שלה. תסתכלי, אמרתי לה, שבי רגע בשקט ואל תזיזי כלום, ותכף תוכלי לראות כמה יצורים חיים במים. "יצורים?" היא שאלה. "הנה, תראי את הדגיגים האלה, תראי כמה! מיליונים!" ואז ראינו ביחד סרטן. חשבתי שהיא תקפוץ ותצרח כמו שהיא יודעת לעשות כשבא לה לעשות סצנה, אבל היא רק זזה טיפה הצידה והסתכלה על הסרטן מרותקת. זה לא היה אחד גדול, כולו בגודל של קופסת גפרורים עם צבתות, והוא עשה את ההצגה כמו שצריך, הלך מצד לצד, התחפר בין שתי אבנים ואחר כך שייט את עצמו כמה סנטימטרים לצד אחר והתחפר בין אבנים אחרות, כאילו במיוחד בשבילה הגיע ישר מסרט של וולט-דיסני. אִילִי הייתה מרותקת. אני לא זוכר שראיתי אותה כך מרותקת בחיים. פתאום בא לי כזה גל אהבה אליה. פתאום רציתי להגיד לה שלא משנה מה יהיה, אנחנו - יש לנו אותנו בשבילנו, אנחנו יחידה אחת, א-ב-א-ב-ת, לא חסר לנו אף אחד בעולם, אנחנו בטח כבר נסתדר יופי. גם בחופשה הזאת נסתדר. בטח. ואני לא ארגיש יותר את המכרסם הזה שבא לי בלילה, זה שמיוחד רק למיטות זרות, שמגיע רק אחרי שמכבים את כל האורות, כאילו חזרתי להיות קטן כזה, כמו בגיל של הבנות. ישבתי במים לידה ונזכרתי איך כשמיכל ואני רק התחלנו, אולי חודש אחרי, נסענו לכינרת. שני אהבלים גמורים, לקחנו שקי שינה ותרמילים ועלינו על אוטובוס לצמח, ושם התגלגלנו בטרמפ לאיזה פיסת חוף שוממת, שטח הפקר בין שני קיבוצים, והתמקמנו שם. חשבנו שנהיה שם כמה ימים, ים-קפה-שמש-סנדביצ'ים, ים-קפה-שמש-סנדביצ'ים. בלילה היא הסכימה לי בפעם הראשונה, מיכל. לא היו הרבה דיבורים בינינו בקטע של הסקס, כבר הבנתי שזה מביך אותה נורא, ורק הייתי מנסה עוד פעם ועוד פעם לראות אולי הפעם היא תסכים לי. אז בירושלים זה לא עבד, היא אמרה לי שהיא עדיין לא מוכנה, אבל בלילה ההוא על החוף של הכינרת, בחושך מוחלט לגמרי היא פתאום נפתחה. אולי בגלל שהאורות הכי קרובים היו רחוקים מאוד, ולעומתם הכוכבים נראו ממש במרחק נגיעה? אני לא יודע. יש קטעים שהיא נשארת ילדה גמורה בהם, מיכל. ואני פתאום הגדול והמנוסה בכאילו. אבל עובדה שרק על החוף, בלילה ההוא, היא הסכימה לי. אני לא יודע אם היה לה טוב, לא העזתי לשאול. מאז למדתי להכיר את מיכל, והבנתי שלוקח לה זמן עד שהיא לומדת סיטואציות ומתמקמת בתוכן ונרגעת ומרגישה שמותר לה. ככה היה לה גם עם הסקס, כנראה. אני לא זוכר הרבה ממה שהיה אחר כך, רק שנרדמנו ככה, על שק שינה אחד פרוש, והשני פתוח גם הוא מכסה אותנו כמו שמיכה, וישנו וישנו וישנו, ומתישהו באמצע הלילה בא לי חלום מוזר עם רעשים וחריקות, וכשהתעוררתי מוקדם נורא בבוקר הבנתי שמישהו אמיתי היה לידינו בלילה, ושלקחו לנו את התרמילים, ושנשארנו בלי כלום-מוחלט ושבכלל מזל שהשאירו לנו את הנעליים והבגדים שהיו זרוקים ליד כי אולי יש לי קצת כסף בכיסים לקנות שני אסימונים להתקשר לאבא בירושלים. אבל לא היה אכפת לי כלום. כי בלילה ההוא לא בא לי המכרסם ההוא בכלל. כאילו לא היה. כאילו אני באמת-באמת לא לבד בעולם.
© כל הזכויות שמורות
|
תגובות (58)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
כנראה שחיכיתי שיסתיים הסיפור
כדי שאתחיל לקרוא בו
בנחת
את ניפלאה לי את יודעת
גם כשאת אבא :)
אהבה יפה ושנה דבש.
ולמה הקפה בִּלְגֵן לי את השורות - אין לי מושג...
עדית שלי,איך התגעגעתי לכתיבה שלך! לחיים שאת יוצרת בסיפור. לשפה המיוחדת שלך, שמתארת את ההתרחשויות בצורה עוצרת-נשימה. לדרך המיוחדת שלך לראות ולתאר את הדברים הכאילו-קטנים שהם בעצם הדברים הגדולים באמת. למוזיקה – שאת יוצרת במילים ולי היא מתנגנת בתוך הראש (הלוואי שיכולתי לכתוב את התווים של המוזיקה הזאת...)אני יודעת, אני יודעת. זאת אשמתי... זו אני שלא הייתי כאן בזמן האחרון ולכן רק עכשיו טועמת את המספר 1 הזה, שתיכף ארוץ למספר 2 שלו, והלאה.I'm hooked!
אני כבר מחבבת את הגבר הזה, וצר לי שמכרסם לו בבטן. אז אמשיך לעקוב אחריו ואחרי משפחתו.
כמה רגישות יש בך, ביכולת שלך להכנס לראש של הצד השני ולנסות להבין את הלך מחשבותיו.
בסופו של דבר בני אדם סוחבים המון בדידות, עוד מהילדות . עם המטען הזה, לא תמיד אנחנו יודעים לתפקד במערכת יחסים זוגית. אנחנו מחפשים להרגיש יותר טוב באמצעות בן הזוג השני, שהוא יהווה תרופה ופתרון למכאובים שלנו, כאשר רק אנחנו יכולים להעניק אותם לעצמינו. אני רואה שוב ושוב איך הצדדים מחפשים נחמה באמצעות הילדים, כמו שמיכה מגינה מפני האמת, אותה האמת שקשה לברוח ממנה בלילה, כשאנחנו לבד עם המחשבות.
הכתיבה שלך מאוד זורמת וסוחפת וההבנה העמוקה שלך של נפש האדם, יחד עם המודעות הגבוהה שלך, פשוט הופכים את הקריאה לחוויה מרגשת. ממשיכה לפרק הבא :-)
סוזן
"אמרתי לה שתסתכל איזה צבע כסף מדהים יש לכינרת באמצע שלה, ואיך זה יפה שבדרך אלינו המים נהיים שקופים והצבע שלהם משתנה.."
אז ברור הקשר בינו למיכל ולמה התחברו בכלל,
גם ברור איפה חל הנתק - מה יש לו נגד פינוקים, הא?
כך בינו לבין אילי, קרוב אבל רחוק,
כך הרגשתי כלפי הדמות שלו :
משיכה ודחייה. קצת אטום הבחור. טוב שהתפטרה ממנו.
איזה יופי כתוב, אפילו מוכר מההיסטוריה הפרטים ואני מתכונת לקטע שאת מספרת על ההתמקמות בתוך סיטואציה חדשה עם בן זוג, עד שכל חלק בפזל נופל למקום הנכון שלו.
יש בכתיבה שלך מין עדינות כמעט תמימה שבא לי להגיד "ירושלמית" וזר לא יבין זאת מפני שאת לוקחת אותי בעקבות התחושה למסע בזמן.
ולראות את עצמנו דרך העיניים של הצד שכנגד זה מבקש שהצד הזה יבין אותנו שיתן לנו את הזמן.
והמכרסם- הבדידות?
גברים ונשים כאחד.
שמחה שהבראת וחזרת לאיתנך.
הנה הגעתי אליך עדית יקרה,
חציו השני של הנוף בין צמח לטבריה הוא נוף ילדותי, מוכר מאוד.
אהבתי שהפעם נכנסת לנעליה של דמות גברית
מנקודת מבטה מעניינות מחשבותיה והסבלנות שהיא מגלה כלפי מיכל
אולי המקום הקרוב מאיים ומפריע לחוסר הבשלות ודווקא המקום הרחוק יוצר פתיחות בשלה. ניגודים מעניינים. הכתיבה משובבת נפש. *
כוכב על המונולוג
תגובה בפרטי, בהזדמנות.
היא פתאום נפתחה. אולי בגלל שהאורות הכי קרובים היו רחוקים מאוד, ולעומתם הכוכבים נראו ממש במרחק נגיעה?
צריך להרגיש בשמיים כדי להיפתח באמת
אמרתי לה שתסתכל איזה צבע כסף מדהים יש לכינרת באמצע שלה, ואיך זה יפה שבדרך אלינו המים נהיים שקופים והצבע שלהם משתנה, והם נהיים חומים כאלה כי רואים דרכם את האבנים.
עידית, חברה יקרה שלי, כל כך אהבתי את התאורים שלך, את תאור הליכתו של הסרטן, את היכולת שלך לכתוב בגוף זכר ובעיקר סיטואציות יומיומיות ההופכות לסיפור חיים אמין ואמיתי.
תודה חמודה ו*
לאה
לכל מי שהיה כאן - קרא, השאיר תגובה, אפילו סימן ירקרק מהבהב:
אני מתנצלת מאוד מאוד על התגובות שנשארו ללא מענה. בשבת הפילה אותי השפעת המדוברת ביותר במדינה, ואני מוכנה לחלק חתימות עכשיו...
אז חזרתי, בזהירות. אני לא מתעטשת על אף אחד, מבטיחה.
ותודה גדולה וענקית לכולכם, אני קוראת כל מלה ומעריכה כל סימן שהושאר כאן.
אגב:
הרופא שלי אמר לרחוץ ידיים ולאוורר את הבית - ולשתות המון!
אני אוהבת כל כך את החיבורים הרכים/הטבעיים בסיפורך.
מאולפת על אילי ועל החיבור הרגיש של אביה ואיך שהכל נשזר מתאים לכל פיסה בפאזל שיצרת. *
עידית יקירה מחכה להמשך :)
ליאורה
היי עידית,
את כותבת נהדר. יש לך המון שקט בכתיבה, כאילו מין אדאג'יו כזה...את בונה דמויות, מצבים, הסיפור והעלילה הם מישנים וזה לא הכי חשוב. את כותבת סיטואציות מתקופות חיים אחרות מהגיל שלנו. את כותבת אותן כאילו את באמת שם. ולא חשוב באיזה מין את בוחרת לכתוב את מי שאת כותבת. זה מאוד מיוחד. זה כאילו משהו אחר ממה שקורה בחיים שלנו היום...את יוצאת מהמירוץ המטורף ומתפנה לאנשים שיש להם מקום וזמן אחר לגמרי.
את יופי ואני אוהבת אותך.
הכתיבה שלך מרתקת, זורמת, מצויירת\מצולמת, ממש ראיתי את הדמויות שם על החוף והמים עם הכסוף במרכז...
נהנתי לקרוא, תודה.
תמר
איך, איך את כותבת על דברים שקרים לי? רק שלשום הייתי בנחל כזיב, וראינו גם סרטן, וגם את ההתלהבות של האחיינית הקטנה שלי ממנו. היא בערך בגיל של אילי.
ואתמול בבבוקר, באמצע אוגוסט, ירד לנו גשם. פעמיים!
הסיפור מקסים.
אני לומד ממך להניח לסיפור שלא מתקדם, ולהתחיל חדש.
הוא אשר אמרתי, לא פעם ולא פעמיים.
האיש
ה ו ר ס .
אני חיבת לנסוע שוב לכנרת
שלך כחלום
שלי היתה צרובה בחום
מזל שאפשר ללכת הצידה איתך
דניאלה
"אולי בגלל שהאורות הכי קרובים היו רחוקים מאוד"
אוהבת את המשפטים בהם הניגודים כל כך חזקים שבא לי לבכות מרוב התרגשות.
כבר אמרתי אישה רגישה.
לאט לאט קראתי את הסיפור .
פה ושם קצת התבלבלתי .
לא הבנתי אם אילי זה הוא או היא.
אבל מה זה משנה.
זה כל כך יפה עדין ענוג
תודה
עדית, אני קורא אותך, וגם רואה את הארבל ממול, ושוב אוהב כמו בראשונה במוצא הירדן
שניכס לי את השיר "היו לילות אני אותם זוכרת... (זכר/נקבה). אז מה? אז אין הבדל?
רון
עדית
עוד התחלה לחוויה מענגת
מבית היוצר המופלא שלך,
כיף לפתוח איתך את השבוע,
כמובן מחכה בכליון,
להמשך...
הסיפור מזכיר לי כשהייתי קטנה קטנה.....נהגתי ללכת עם אבא שלי לים...בלי האמא ההיסטרית:))
סיפור נהדר עדית...תודה !
*
אוהבת אותך, את איך שאת מתארת במילים דברים כמעט יומיומיים
בצורה נפלאה וחודרת ללב.*
אהה סיפור יפה, וכתוב נפלא כרגיל
מעניין מי היגיע לחוף הבודד הזה בכנרת בלילה מלבד זוג האהבלים הללו...
יפה
והעיקר שבאותו הלילה לא הגיע המכרסם
עידית באהבה לך*
החוף, החול, הים, הכנרת...כנראה עושים את זה...הופכים הכל לאפשרי:))
תודה עדית, נהניתי מאד !
*
מקסים מקסים מקסים.
איזה כיף לקרוא אותך
*שלך שרי
אין לי מה להוסיף על מה שכתבת עידי, זה מושלם ! חחחח
א"ל*
מת על שתיכן,
פסיכיות על כל הר'
צירה אעלק... ניקוד אף אחד כבר לא יודע אז שידעו לקרוא את הדיבור שלכן?
צייר'ה
ולא צירה כמו צירי דלת כמו הצרות שלי...חחחח
את כותבת נהדרת, וזה בכלל לא מעניין לי לקרוא את התגובות המתלהבות או המתחנפות או המתלהמות שממלאות כשובל את הפוסטים שלך (הקנאה, הקנאה) אני קורא אותך בויש אחד, וזה מה שנחשב בעיני, ומבין את הריקמה הזו שאת רוקמת, או את השזירה הזו של הסיפור האמיתי, זה שמתחת להתרחשות הויזואלית שבחזית הטקסט. זהו סיפור נפלא, שמובא מעינים של אישה שמבינה כמה כאב יש גם בצד השני, כמה כאב יש כבכל האהבה הזו שנגמרת, וכמו שצריך שניים לטנגו של ההתחלה שלה, צריך גם שניים כדי לסגור אותה באופן שיהיה אפשר להמשיך לאן שהוא שאינו גיהינומי בכלל, שהוא אפשרי. יפה הצלחת להבין את שעובר על הצד שלך, ויפה העברת את שאת כמספרת מרגישה עבורו עכשיו, כשהכול נגמר ומתחיל מחדש.
אצלנו בתל אביב אומרים על קטע שכזה - שאפו!
ג'ארו
דיתי,
מכרסם הבאת לנו עכשיו, ועוד לבטן. עד שהצלחנו להתמודד עם הכאב הזה בין הצלעות ...
מעניין איך שאת יודעת לקלוע בדיוק לאיברים הנכונים, הא?
מ.מ..ממממממממממממממממממ
נגני להם בחליל
נדמה לי שאני מכיר את המוזה הספציפית, הלבנה, ששתלה בנפשך ובמוחך את הסיפור הזה... את מציבה לעצמך מטרות לא קלות... אבל זה, אני מניח, אחד הדברים שמבדילים סופרים ממשרבטים סתם...
מקסים!
*
"ההוא שהייתי נשואה לו איזה זמן"
יכולה לשמוע אותה
לחוש אותה
ולהבין אותך.
כל כך חי וכל כך יפה.
שלא יגמר.
זה היה מזמן
אצל יערה ואיתן.
ועכשיו "הסכימה לי"...
אולי אני נתפסת ל'קטנות'
אבל , באמת הקטנות האלו
ממלאות
בין כל שפע המינים
הוא אני היא אנחנו
מבינים את החיים.
ןאת כך נדמה
כ"כ מבינה..
יפה לך לכתוב מנקודת המבט של המין השני,
גם פה את חודרת ומתארת בצורה מדוייקת,
(אני חושב),
לא הייתי בכנרת בסיטואציה הזו...
לפעמים נדמה לי שאני לא שפויה, הפוכה,
רואה אחרת, מרגישה...
מה זה משנה אח / אחות / ענינים משפחתיים
מה זה משנה זכר או נקבה
מה ז משנה בכלל? הרי אנו במהותנו-
גם זכר ונקבה, גם ילד וילדה גם אח ואחות-
ויופים של הרגעים האלה בסיפור הם-
התחושות, הצבעים, הגוונים, מה שמעבר למילים
שאת מביאה בכתיבה היחודית שלך...
פשוט לקחת את המילים, לנשום אותך ולחוות-
זה כל הסיפור.
אולי לא אמרתי את הדבר הכי חשוב שהרגשתי
אך חזרתי לקרוא ולהבין מה לא היה שלם בתגובתי
רקמת היחסים עם אילי ומיכל מתוארות
בעדינות עם דקויות מקסימות כמו יצירה מוזיקלית
הנעה בעצלתיים ובהדרגה אך אולי מתפתחת
לקראת דרמה ...יש כמו סיבה להמתין לאקורדים הבאים.
ובכל זאת..
כשמישהו בוחר בכתיבה שדרך משקפי המין השני לו,
צריך שתהיה לזה לפחות סיבה אחת הנראית לעין
ומובנת לקורא,
וזו לפחות כדי שלא יעסיק הוא את מוחו בסוגיה
הזו לכל אורך הטקסט ויוכל להתמסר לו במלוא תשומת לבו.
ועל אף שכרגיל - ענוגה ומענגת היא כתיבתך -
הסבר לבחירתך בכתיבה ממקום של גבר - לא מצאתי
בטקסט הזה - ולכן, השאלה הזו -
"מדוע בחרת בזווית ההתבוננות הזו" ואיך היא משרתת את הטקסט -
גם קיננה בי לאורך קריאתו, ועד סופו - גם לא קיבלה מענה על כך.
מבחינתי לפחות - ישנה כאן בטקסט הזה שלך -
אי בהירות המבקשת תשובה.
יפה מאוד.
"ואני לא ארגיש יותר את המכרסם הזה שבא לי בלילה, זה שמיוחד רק למיטות זרות, שמגיע רק אחרי שמכבים את כל האורות, כאילו חזרתי להיות קטן כזה, כמו בגיל של הבנות."
אצלי המכרסם הזה לא מיוחד רק למיטות זרות אבל גם אני חוזרת להיות קטנה כזו, כמו אבא של אילי באותם רגעים,
ומעניין לפגוש גבר דובר מפיך, מסקרו מה בפיו ובליבו...
כאילו אני באמת-באמת לא לבד בעולם.
זה מרגיש לי טוב , וגם ה- (1) שיביא את ה-(10)...?
רק שלא אשאר לבד . בלי סיפור שלך לשבת .
אוהבת ת'התחלות שלך ואותך .
אני מאוד אוהבת את השפה שהשתמשת בה, מין כלי של התקרבות לאילי. והמשפט האחרון שלך הוא האבן המרכזית שזרקת בכנרת.
ממנה יצאו שאר הגלים - עיגול אהבה לאילי אחריו "יש לנו אותנו בשבילנו". במעגלים ההולכים ונחלשים מהמרכז - האבנים, הדגיגים הבוחשים במים ובסוף המצופים הזעירים
אבא ובת בחופשה. גם מההסטריה :)
לא יודע
כשמישהו כותב בתור מי מהמין ההפוך לו
צריך שתהיה לו סיבה טובה לעשות כך
אז בטח יש לך את את הסיבה הזאת שלך
אבל אני לא יודע אותה
וגם לא נותן לעצמי לשער השערות
אז אחורי שתגלי לי
אני אחזור.
ז.א. אם ביכלל את רוצה
ביכלל.
איזה יופי של סיפור
השורשים של כל אחד הם בילדותו.
איך הוא פוגש מחדש דרך ביתו את הנועזות והתמימות שהייתה בו.
האם הוא מבין לאן היא נעלמה?
ברור שאת כן.
אני אוהבת את זה שליד שם הסיפור כתוב (1) כי זה אומר שיגיע גם (2) ויש למה לחכות.
משחקי ילדות וזכרונות שמסדרים אותם גם לפי הכמיהות,לא<?
אתם יודעים למה "הסרטן הולך לצד"?
שיהיה לו זמן לחשוב ולעשות החלטה אםהוא חוזר או ממשיך קדימה?
ככה זה במזל עצמו, לגבי החיה,ברור שהיא מרוויחה התגוננות טובה יותר.
רע יא פסיכית.
צירה מתחת לר'.
נכון, נכון........... תודה!
מה זה ה- רֵע הזה , שאני לא אתחיל להתח-רע...
טוב ארוץ הצידה כמו סרטנית ידועה לשמצה...
עיניינים של מרחק וקירבה... זה טוב
(-:
אני יגיד לך, אחות לי אהובה.
אמנם כתבת בלשון אח, וכולם יודעים שאין לי אח בכלל (וגם לא רע)
אבל בין השורות , בכל זאת ראיתי אותך.
מיכל הזאת,
טוב שהסכימה לך , לאח שלי, כי ככה לפחות בסוף נולדו לה שתי בנות.
וזה שגנבו להם הכל,
את זה אני זוכרת טוב,
טראומה רצינית, צלצולים לאבא , בלגן.
איך אפשר לשכוח.
משטרה, חדר חקירות חדר כושר.
מה לא.
ואחרי זה חיבוק. והתחלתם לעשות היסטוריה ביחד, אתה ומיכל. לאסוף עבר.
וכולם יודעים שבלי עבר אין עתיד.
והכי הכי? הסרטן הזה שרץ במים הצידה לגמרי.
הוא הכי צודק.
יותר מהכל אהבתי את אִילי
אני
משחקי ילדים, משחקי גדולים משחקים של ילדים גדולים.
כל העולם מגרש משחקים ורק הסרטן הולך לכל הכיוונים
ומחייך.
שוקי