מתוקה, אִילִי.

כזאת מתיקות שמדי פעם תופסת אותי בבפנים של הבטן. זה מקום של נשים, אני חושב. מה לעשות, גם אצלי הוא פועל.

שעה שלמה ישבנו במים היום, והסתכלנו בסרטנים. אני לא יודע מאיפה באה לה הסבלנות. זה התחיל מזה שכרמל הכריזה שביתה, היא לא מוכנה לרדת למים, בכלל נמאס לה החופשה הזאת, היא לא מבינה למה היא חייבת, היא רוצה הביתה, ואם לא נוסעים חזרה הביתה אז היא לא יוצאת מהחדר, ולא יוצאת מהמזגן. אני מוכן להישבע שלוּ הייתה קצת יותר גדולה הייתה אומרת "תקפצו לי", זה היה כמעט שם, בקצה הפה שלה. אז השארתי אותה בחדר. אמרתי שאימא תבוא עוד מעט, כשהיא תגמור את העניינים שלה במרכולית של הבית-ארחה הזה, וכשהיא תחזור לחדר שיחליטו ביניהן מה עושים. ובינתיים אני לוקח את אִילִי למים. ואִילִי הסתכלה אחורנית על כרמל והייתה קצת מבולבלת, אני חושב שהיא לא ידעה אם מותר לה או לא, אם זה נחשב בגידה שהיא הולכת עם אבא או שזה בסדר, ובסוף החליטה שהיא הולכת אתי.

ירדנו למים: קרם הגנה, עוד-קרם-הגנה-מיוחד, כובע לאִילִי, כובע לי, שקפקפים על הרגליים, משקפיים לים, מצופים מתנפחים, בקבוק מים, הציוד ההיסטרי שבלעדיו מיכל לא מרשה לזוז צעד אחד לכיוון החוף. ניפחתי לאִילִי את המצופים והשחלתי אחד על כל אחת מהזרועות החוטיות שלה והצחקתי אותה שעכשיו היא נראית כמו חרק שהכנפיים שלו עוד לא התיישרו. ונכנסתי למים. חשבתי שהיא תתחיל לצרוח שהיא מפחדת לבד, שאבוא לקחת אותה על הידיים, אבל היא לא השמיעה פּיפּס אפילו. המים בקושי כיסו לה את הקרסוליים, היא עשתה שני צעדים מתנדנדים על האבנים החלקלקות לתוך המים כשהידיים שלה פרושות כמו אווירון, אבל במקום לעמוד ולצרוח שהיא פוחדת ושאבוא לקחת אותה על הידיים היא פשוט התיישבה על האבנים, וזהו. אמרתי לה שתבוא אלי, הייתי אולי שניים שלושה מטרים ממנה. יכולתי לתאר לעצמי איך נראה לה המרחק הזה, היא הרימה את הראש אלי אבל לא צעקה ולא בכתה, וזה היה מדהים. איך שרציתי שמיכל תראה אותה עכשיו, באלוהים! איך שרציתי להגיד לה "את רואה! כל הבכיות האלה, וכל ההיסטריה וכל ההצגות שהיא עושה אתך, אין לה את זה בכלל כשהיא אתי," אבל מיכל לא הייתה בקרבת מקום בשביל להגיד לי את ה"גבי, אתה כל כך טועה" שלה. זה כל העניין, שכשמיכל בסביבה אִילִי נהיית ילדה אחרת. מפונקת ובכיינית. וכשמיכל איננה פתאום רואים איזה חומד של ילדה היא.

אז חזרתי אליה. והתיישבתי לידה על האבנים החלקות.

המים היו אחלה. קרירים ומדהימים, אמרתי לה שתסתכל איזה צבע כסף מדהים יש לכינרת באמצע שלה, ואיך זה יפה שבדרך אלינו המים נהיים שקופים והצבע שלהם משתנה, והם נהיים חומים כאלה כי רואים דרכם את האבנים. החום עוד לא היה כזה מהביל ומעיק, כולה שמונה-תשע בבוקר. "תסתכלי, אִילִי," אמרתי לה, "את רואה שם ממול את ההר ההוא, את רואה את כל הבניינים הגבוהים שם רחוק? זאת טבריה, איפה שאתמול אכלנו במסעדת הדגים ההיא, זוכרת?" אִילִי בכלל לא הרימה את הראש. היא מצאה שקערורית נוחה לשבת בתוכה, והתחילה להזיז אבנים עגולות בתוך המים לפנות מקום לרגליים שלה. תסתכלי, אמרתי לה, שבי רגע בשקט ואל תזיזי כלום, ותכף תוכלי לראות כמה יצורים חיים במים.

"יצורים?" היא שאלה.

"הנה, תראי את הדגיגים האלה, תראי כמה! מיליונים!" ואז ראינו ביחד סרטן. חשבתי שהיא תקפוץ ותצרח כמו שהיא יודעת לעשות כשבא לה לעשות סצנה, אבל היא רק זזה טיפה הצידה והסתכלה על הסרטן מרותקת. זה לא היה אחד גדול, כולו בגודל של קופסת גפרורים עם צבתות, והוא עשה את ההצגה כמו שצריך, הלך מצד לצד, התחפר בין שתי אבנים ואחר כך שייט את עצמו כמה סנטימטרים לצד אחר והתחפר בין אבנים אחרות, כאילו במיוחד בשבילה הגיע ישר מסרט של וולט-דיסני. אִילִי הייתה מרותקת. אני לא זוכר שראיתי אותה כך מרותקת בחיים. פתאום בא לי כזה גל אהבה אליה. פתאום רציתי להגיד לה שלא משנה מה יהיה, אנחנו - יש לנו אותנו בשבילנו, אנחנו יחידה אחת, א-ב-א-ב-ת, לא חסר לנו אף אחד בעולם, אנחנו בטח כבר נסתדר יופי. גם בחופשה הזאת נסתדר. בטח. ואני לא ארגיש יותר את המכרסם הזה שבא לי בלילה, זה שמיוחד רק למיטות זרות, שמגיע רק אחרי שמכבים את כל האורות, כאילו חזרתי להיות קטן כזה, כמו בגיל של הבנות.

ישבתי במים לידה ונזכרתי איך כשמיכל ואני רק התחלנו, אולי חודש אחרי, נסענו לכינרת. שני אהבלים גמורים, לקחנו שקי שינה ותרמילים ועלינו על אוטובוס לצמח, ושם התגלגלנו בטרמפ לאיזה פיסת חוף שוממת, שטח הפקר בין שני קיבוצים, והתמקמנו שם. חשבנו שנהיה שם כמה ימים, ים-קפה-שמש-סנדביצ'ים, ים-קפה-שמש-סנדביצ'ים. בלילה היא הסכימה לי בפעם הראשונה, מיכל. לא היו הרבה דיבורים בינינו בקטע של הסקס, כבר הבנתי שזה מביך אותה נורא, ורק הייתי מנסה עוד פעם ועוד פעם לראות אולי הפעם היא תסכים לי. אז בירושלים זה לא עבד, היא אמרה לי שהיא עדיין לא מוכנה, אבל בלילה ההוא על החוף של הכינרת, בחושך מוחלט לגמרי היא פתאום נפתחה. אולי בגלל שהאורות הכי קרובים היו רחוקים מאוד, ולעומתם הכוכבים נראו ממש במרחק נגיעה? אני לא יודע. יש קטעים שהיא נשארת ילדה גמורה בהם, מיכל. ואני פתאום הגדול והמנוסה בכאילו.

אבל עובדה שרק על החוף, בלילה ההוא, היא הסכימה לי.

אני לא יודע אם היה לה טוב, לא העזתי לשאול. מאז למדתי להכיר את מיכל, והבנתי שלוקח לה זמן עד שהיא לומדת סיטואציות ומתמקמת בתוכן ונרגעת ומרגישה שמותר לה. ככה היה לה גם עם הסקס, כנראה. אני לא זוכר הרבה ממה שהיה אחר כך, רק שנרדמנו ככה, על שק שינה אחד פרוש, והשני פתוח גם הוא מכסה אותנו כמו שמיכה, וישנו וישנו וישנו, ומתישהו באמצע הלילה בא לי חלום מוזר עם רעשים וחריקות, וכשהתעוררתי מוקדם נורא בבוקר הבנתי שמישהו אמיתי היה לידינו בלילה, ושלקחו לנו את התרמילים, ושנשארנו בלי כלום-מוחלט ושבכלל מזל שהשאירו לנו את הנעליים והבגדים שהיו זרוקים ליד כי אולי יש לי קצת כסף בכיסים לקנות שני אסימונים להתקשר לאבא בירושלים.

אבל לא היה אכפת לי כלום. כי בלילה ההוא לא בא לי המכרסם ההוא בכלל. כאילו לא היה. כאילו אני באמת-באמת לא לבד בעולם.

© כל הזכויות שמורות