בשלב כלשהו במסע הרוחני, חלקים מתחילים להשתחרר (לא דווקא ברגים). אצלי זה התחיל אחרי שלוש שנים. בערב קיבלתי חניכה לרייקי מאסטר, ולמחרת, החום הנמוך שממנו סבלתי במשך יותר מ9 שנים, נעלם כלא היה. זה היה היום הראשון בו הרגשתי בריאה, היה לי מרץ ורציתי לעשות משהו. ביום הזה הבנתי, שככה מרגישים אנשים שאין להם חום. השחרורים האלו נמשכו במהלך השנים, עם כל שיטה חדשה, ימי מדיטציה ותובנות חדשות. לרוב, לא מדובר במחלות פיזיות, אלא דווקא בהרגלים. חלק מהשינויים מתונים ואיטיים, וחלקם פתאומיים, קשורים בחדות לתהליך או לשיטה חדשה. (כמו לקום בבוקר, ולהרגיש שאני חייבת לאכול מלפפונים, ואני בכלל לא נהגתי לאכול ירקות, ולא סבלתי מלפפונים) יום אחד, על מרפסת בבית מלון במיורקה, מתוך המון בכי, נעקר מתוכי חלק ועף ממני כמו ציפור גדולה. אחר כך הרגשתי חופש מופלא. ההסבר שניתן לי לכך, הוא שהשתחרר אצלי המסך שנקרא "מסך הנפרדות המרכזי". המסך הזה הוא בעצם סוג של מראה גדולה, בה משתקף כל רגש, כל פעולה וכל מחשבה, נשבר וחוזר ישר אלי. מלבדו ישנם עוד 7 מסכי נפרדות, המתרכזים כל אחד בנושא אחר. איני יכולה להגיב לגבי המסכים האחרים, לא הרגשתי אותם מעולם, אבל לגבי המסך הזה, ההסבר נשמע לי הגיוני. אז לקחתי איתי את החופש הזה, שהמשמעות של ההעדר שלו היא קצת פחות סבל, ונהניתי מכל שנייה. אבל השחרור לא היה שלם. ידעתי שיש עדיין משהו שנאחז, מכביד וסובל, וכי יגיע יום והדבר הזה יצוף למעלה, כמו מפלצת, ואני אאלץ להתעמת גם איתו. אני אומרת "אאלץ" כי לא ממש בחרתי ללכת בדרכי הרוח. רציתי להיות ציירת, וטרחתי ללמוד ציור בנעורי. העובדה שאין לי לא את הכישרון ולא את הסבלנות למקצוע הזה לא עצרה אותי לרגע. בחרתי להיות ציירת וזהו זה. אחר כך בחרתי להיות משוררת, סופרת ומחזאית. לזה דווקא יש לי כישרון. הוצאתי ספר שירים, השתתפתי בתחרות מחזאים, למדתי מחזאות ואף כתבתי הצגה לפסטיבל עכו. הכול היה טוב ויפה, אבל אני מצאתי את עצמי נזרקת כל פעם מחדש לסיטואציות שקשרו אותי להילינג ולאנרגיות. הדרך הלכה לשם. לא משנה לאן פניתי, כל הדרכים הובילו לאותו המקום. הגשתי לאלוהים מחאה נמרצת, אבל שום דבר לא עזר. מצאתי את עצמי מטפלת באנשים, ודי מהר, מלמדת. למה? ככה. לכל אחד המקום שלו בעולם, וזה המקום שלי. אז למה אני כותבת את כל זה? כי בשנה האחרונה עולה המפלצת האחרונה מהחושך – מפלצת הפחד. התמודדתי עם פחדים בעבר (פעם לא יכולתי לטפס על כיסא או להיכנס למעלית. אז עליתי הרבה מדרגות ולא הסתכלתי למטה), אבל לא עם פחד כל כך שורשי, קשור ועמוק, שאין לו אפילו שם, ואין לו הסבר פסיכולוגי ברור. בחודשים האחרונים אני מרגישה אותו סביבי כמו בועה שחורה שמסתירה אותי מהעולם ומסתירה את העולם ממני. היום, הצעיף השחור הפך אפור שקוף. הוא עדיין שם, אבל אני רואה דרכו עולם שלם שלא ידעתי שנמצא שם. המורה שלי למוסיקה, אילנה מרוז, שלימדה את הכיתה שלי מכיתה א' עד כיתה ו', הסבירה לנו באחד השיעורים הראשונים מדוע לומדים מוסיקה. כל אחד יכול להקשיב למוסיקה, היא אמרה, אבל תארו לכם שאתם יושבים בחדר, ומקשיבים לצלילים נפלאים. אתם רוצים להגיע לצלילים האלו. אתם קמים ומגששים בחדר, ואתם מוצאים תריסים. אתם פותחים אותם לאט, ורואים בחוץ גן נפלא. עכשיו יש אור בחדר, ואתם מחפשים את הדלת.
עכשיו יש אור בחדר.
|