המפלצת הגנטית

לצפייה במסך מלא

המפלצת הגנטית

‎21

מסעדות ואוכל

44 תגובות יום שבת, 8/8/09, 20:09

אני חושב שאשתי בוגדת בי, אמר אנדריי (שם בדוי). היה לו קול בס עמוק, לאנדריי. הוא היה גבר ממוצע קומה ושרירי מאד. תוצאה של שעות ארוכות בחדר הכושר עם המאמן האישי שלו. חולצת המעצבים הייתה מתוחה היטב על גופו, ושריריו נראו היטב מבעד לבד המעודן. היה לו שיער חום קצוץ מאד, בסגנון המארינס, ושני מפרצים חדרו פנימה, אל המקום בו שנים לא מעטות קודם לכן התנוססה בלוריתו. אבל הדבר המרשים ביותר בפניו, וגם המאיים והמפחיד, היו עיני הפלדה האפורות שלו. למפקח (גימ.) גולדשטיין היה רושם שהן יכולות לחדור קיר פלדה עבה למדי.

מאז פרש לגמלאות העלה המפקח כמה קילוגרמים, שרובם התמקמו היטב באזור הכרס שלו. אם במשטרה היו להם מבחני כושר תקופתיים, שחייבו שמירה מסויימת של משטר אכילה, הרי שעם פרישתו נתן המפקח דרור ללסתותיו, והתוצאות ניכרו בעליל בהיקפם של המכנסיים אותם הייתה אשתו קונה לו, פעם בחודשיים. אבל הפרסום הרב שהקנו לו פרשיות הרצח המתוקשרות הביאו למשרדו של המפקח (גימ.) לקוחות רבים, ובמיוחד עשירים, ואפשרו לו חיי רווחה נוחים.

יש לך סיבות לחשדות האלה? שאל גולדשטיין. בוריס עמד בפינת החדר וזרועותיו משולבות על חזהו. הוא היה גדול כמו מקרר שתי דלתות, והיה בעל איי.קיו. קצת יותר גבוה מזה של המקרר האמור. העיף בגולדשטיין מבט נוזף. לא שואלים שאלות כאלה אוליגארך, אמר המבט.

אבל האוליגארך דווקא קיבל את זה טוב.

לא, ענה בקול שקט, נמוך ממפלס הכנרת בסוף הקיץ, אין הוכחה. רק הרגשה לא טובה בבטן.

אולי אכלת משהו לא טוב, שאל גולדשטיין. אך ברגע שראה את בוריס מוריד את זרועותיו מעל חזהו ומבט מכוער מצטייר בעיניו, אמר: אני מצטער, היה לי יום קשה מאד.

השעה הייתה כבר שעת ערב מאוחרת כשהלימוזינה של האוליגארך עצרה ליד בניין המשרדים רב הקומות, באזור התעשייה של בני ברק, בו שכן משרדו החדש של גולדשטיין. הוא ניסה להבין לאן לוקח אותו בוריס, אך החלונות השחורים של הלימוזינה לא אפשרו לו לזהות את מקומה של הווילה המפוארת אליה נלקח.

אני אצטרך לחקור, אמר גולדשטיין. זה עולה...

אבל בוריס לא נתן לו לסיים את המילים. כסף זה לא בעיה, אמר בוריס. דיסקרטיות זה מה שחשוב כאן. אסור שמישהו ישמע על זה שאתה עובד בשבילנו. וזה צריך להיות מהר.

אבל גולדשטיין המשיך: אני צריך תמונה שלה, מספר של הרכב שלה, וגם מספרים של הטלפונים שלה. את המספר של הנייד ואת של הטלפון בבית.

אנדריי הביט לכיוונו של בוריס והוא הניד את ראשו הגדול והקרח לאות קבלה.

לא מבזבזים הרבה מילים אצל האוליגארכים האלה, חשב גולדשטיין, אבל לא אמר דבר. אולי בגלל זה הם כל כך עשירים?

למחרת, לקראת צהריים, קבלה הילה מרקוביץ' מעטפה אטומה ועליה כתוב: מפקח גולדשטיין - אישי. היא הזדרזה להניח את מעטפה על שולחנו של הבוס החדש-ישן שלה. מיד לאחר פרישתו של גולדשטיין מן המשטרה הצטרפה אליו הילה, כמנהלת משרד החקירות שפתח.

גולדשטיין פתח את המעטפה בסכין המיוחדת שהייתה מונחת על שולחנו.

תראה את התמונה, בקשה הילה, כשראתה את המבט על פניו של גולדשטיין.

יותר טוב בשביל העצמות הדקות שלך שלא תהיי מעורבת בעסק הזה, סינן לעברה, מחזיק את הקיסם הנצחי בזוויות פיו. ועכשיו, תקראי לי דחוף לשאול ולרפי.

שאול ורפי התייצבו אצל גולדשטיין כמה דקות מאוחר יותר, קבלו את משימותיהם ונעלמו מיד.

שבועיים מאוחר יותר ערך גולדשטיין נסיעה נוספת בלימוזינה של בוריס.

מצטער, אמר גולדשטיין לאנדריי, לא מצאנו שום דבר. שמנו עליה שני צוותי מעקב, שעקבו אחריה עשרים וארבע שעות ביממה, במשך שבועיים. הקשבנו לכל שיחת טלפון שלה, מהסלולרי ומהבית. קראנו כל אימייל שיצא מהמחשב שלה. פתחנו את כל הדואר שקבלה. כלום. נאדה. זילץ'. היא נקייה כמו תינוק שיצא מהאמבטיה לפני שתי דקות. לא דברה עם אף אחד, חוץ מהשיחות שלה עם אמא שלה ועם עוד כמה חברות.

לא יכול להיות, רטן אנדריי. אז איך אתה מסביר את זה?

הוא הניח על השולחן סדרה של תמונות. בתמונה נראו אנדריי, מריה רעייתו וארבעה בנים, בגילאים שבין שתיים עשרה וארבע. היה ברור לכל מי שראה את התמונות שאנדריי היה אביהם של הילדים ומריה הייתה אימם. הם נראו כאילו יצאו מאותו פס ייצור. אותם צבעים. אותו מבנה גוף ופנים. אותו מבט. רק הגיל היה שונה.

איך אני מסביר מה? תמה גולדשטיין.

אז אולי אתה לא כל כך טוב כמו שמספרים עליך, אמר אנדריי, ולא היה ברור אם הוא מדבר עם גולדשטיין או אל עצמו.

תסתכל טוב, אמר אנדריי. אבל גם לאחר התבוננות מעמיקה לא הצליח גולדשטיין לפצח את החידה שהועמדה בפניו.

למה השיער שלי ושל מריה חום, וכל הבנים שלי בלונדיניים, אהה? למה?

באמת למה? אמר גולדשטיין, לא יודע.

זה כי האבא האמיתי שלהם הוא בלונדיני, נהם בוריס. אבל כשהוא ראה את המבט הנוזף בעיניו של אנדריי הוא התכווץ כמו בלון הליום שכל הגז התנדף ממנו.

את זה אפשר לבדוק בקלי קלות, אמר גולדשטיין.

תבדוק, אמר אנדריי.

למחרת, גם כן בסביבות שעת הצהריים, הונחה על שולחנה של הילה מעטפה נוספת, עם הכתובת הרגילה.

הילה, אמר גולדשטיין לאחר שפתח את המעטפה ובדק את תוכנה, תקראי לברוך. דחוף מאד.

תראה, אמר גולדשטיין לברוך. יש לי כאן שש דוגמאות של שערות. שני הורים וארבעת הילדים שלהם. אתה תדאג שנקבל תוך ארבעים ושמונה שעות תשובה מהמעבדה לגבי ההורות של הילדים. אין כאן שמות של ההורים או הילדים. רק מספרים. בשביל הבריאות שלך אתה לא רוצה לדעת מי ההורים ומי הילדים. תאמין לי.

בפעם השלישית שבה נסע גולדשטיין בלימוזינה של בוריס היו פניו קודרות.

התשובה שקבל לא מצאה חן בעיניו. ממש לא.

בוריס פתח את דלת הכניסה לווילה ונתן למפקח לעבור לפניו. הם נכנסו לסלון המפואר של הווילה וגולדשטיין שקע בתוך אחת מכורסאות העור הגדולות. השעה הייתה שעת לילה מאוחרת, והאורות סביב בריכת השחייה השתקפו במים.

אנדריי נכנס לסלון לאחר כמה דקות.

יש לי תשובות, אמר גולדשטיין, אבל לא ימצאו חן בעיניך.

מזווית עינו ראה גולדשטיין את בוריס מעביר משקל מרגל לרגל, והמשיך במהירות: הילדים כולם שלך. אבל אשתך היא לא האמא שלהם.

אתה מתכוון שהילדים הם של אשתי ואני לא האבא שלהם, אמר אנדריי. ברקים אפורים-אפלוליים ריצדו בעיניו.

גולדשטיין הבחין באגרופיו הנקמצים של בוריס.

לא, אמר גולדשטיין, אני אומר עוד פעם: כל ארבעת הילדים הם שלך. אבל אשתך היא לא האמא שלהם.

אבל זה לא יכול להיות, התפרץ בוריס מפינתו, אך נסוג מיד כשראה את מבטו של אנדריי.

לי ספתא שלי תמיד אמרה, נהם אנדריי, וקולו נשמע כמו רעמים מרוחקים ביום חורף, שאמא יש רק אחת. ואתה אף פעם לא יכול לדעת מי האבא.

אז הנה מקרה, הגיב גולדשטיין, שבו אנחנו עוד לא יודעים מי האמא.

קול רעש קל נשמע כאשר בוריס קרס לתוך פינתו.

מה עושים עכשיו, שאל אנדריי. לגולדשטיין היה נדמה, בפעם הראשונה מאז פגש את האוליגארך, שהוא שומע צליל של חוסר-בטחון בקולו של בן שיחו.

האמת? אני עוד לא יודע. אני צריך להתייעץ עם כמה אנשים.

זה חשוב מאד, אמר בוריס בדרך חזרה, לפתור בעייה מה יותר מהר. בוס מתעצבן מאד בגלל זה. ואסור שמישהו יידע על בעיה.

אנחנו עובדים על זה, השיב גולדשטיין, אבל ללא שכנוע בקולו.

לפרק הסיום.

===============================================

גילוי נאות: סיפור זה ראה אור לראשונה באפריל 2008, והוא נמחק חגיגית באחת הקריזות שלי על הקפה.

מכיוון שלמעט יחידי/ות סגולה בודדים/ות, רוב האנשים ברשימת החברים שלי לא קראו אותו, ראיתי לנכון להביא אותו בשנית.

פרק הסיום יתפרסם בעוד יומיים.

למי שאולי לא יודע: הצמד-חמד גולדשטיין והילה כיכבו בשתי סדרות-פוסטים ארוכות על מקרי רצח בקפה. אולי עוד אחזיר אותם לכאן.

דרג את התוכן:

תגובות (44)

נא להתחבר כדי להגיב

התחברות או הרשמה

ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.

/null/cdate#

/null/text_64k_1#

RSS

סיפורים מהבוידעם...

כל מיני מחשבות של הבל ושטות ושאר דברים שלא היו ולא נבראו ורק משל היו.

פוסטים אחרונים