היום לא זז לי.

אני מוצאת את עצמי מורחת את הזמן שלי. לא עושה כלום. חושבת מחשבות . עצובה .

אני חייבת להתחיל לזוז אם אני רוצה להגשים את המטרה שלי. עוד קצת וחלון ההזדמנויות יסגר ואני לא יכולה להרשות לעצמי עוד שנה של המתנה וסבל.

דווקא חשבתי היום לצאת מהבית ולפגוש חברה אבל היתה ממתינה וזה פינצ'ר לי את מעט הכח שהיה לי.

ויתרתי ונשארתי עם המצב רוח שלי.

הכי הייתי רוצה זה שמשהו יקרה. בלי תכנון , בלי כוונה , שהגורל יקפוץ מעל מישהו אחר שרוצה בחיים האלו וינחת אצלי .

אני רוצה את זה מהיר , הכי חשוב שיהיה מהיר , מן הסתם רצוי בלי כאב אבל יותר מהכל חשוב לי שמי שקרוב אלי לא יכאב וימשיך בחייו.

אבל החיים לא עובדים ככה. זה לא שאתה מקווה לסוף החיים באמצע החיים והחיים באמת ככה נגמרים.

החיים עובדים אחרת.

בסבל , חלקי לפחות , אני מניחה.