הטקסט הזה נכתב לפני כמחצית השנה, בהקשר לתגובות השימחה לאיד לידיעה כי סרטו הידוע של ארי פולמן לא זכה באוסקר הנכסף. מעבר לכך התגובות כללו גם הרבה קיטונות של בוז ושינאה כלפי הבמאי, סרטו ובכלל כל מה שהסרט מייצג.

הכתוב כאן מתייחס לסרט, אך מעבר לכך הוא מתייחס לאחידות המחשבתית ולשינאה כלפי דעות שונות שהפכו להיות כמעט למנת הכלל, דבר המתבטא היטב בתרבות הטוקבקים- ניתן לראות זאת באופן מעורר פלצות בשבועות האחרונים, בהתייחסות לפליטים ובשבוע האחרון, במאות ואלפי תגובות ציניות וסולדות כלפי ההומוסקסואלים, על אף הרצח המזעזע לפני שבוע.

רבים נוטים לפטור זאת בכך שזהו האינטרנט וככזה הוא מאפשר לאנשים להתנהג אחרת מכפי שהיו מתנהגים במציאות.

אך כאן בדיוק טמון הדבר המפחיד מכל- דווקא התרבות הזו מסירה מהאנשים את מסכותיהם וחושפת את מה שהם טורחים לטאטא אל מתחת לפני השטח בחיי המציאות. דווקא התרבות הזו היא שמקצינה את החברה שלנו והופכת אותנו לכמו נתונים בטראנס של זעם ושינאה.

והכתוב כאן מתייחס גם לאדישות, אדישות קרה ומנכרת כלפי כל מה שלא שייך אלינו, שלא בא מעמנו, אדישות שפושה בחברה שלנו כמו מגיפה והיא מאיימת הרבה יותר משפעת עופות,או חזירים או כל מחלה מדבקת אחרת:

איפה שהוא בין 1982 ל-2009 הלך לעולמו דבר מה חשוב ביותר, מהותי מאין כמותו, שלא ניתן לשים עליו את האצבע ובכל זאת הוא אבד לנו, והחשש הגדול ביותר - שזה לצמיתות.
ואם בכל זאת היו מחייבים אותי לנסח במילים את אותו דבר שאבד הייתי בוחר בשלוש מילים בלבד: היכולת לרקוד וואלס...
התגובות המאוד מעורבות לסרטו של פולמן מצטרפות לעדות, אחת מני רבות, לאבידה הזו.
בשנת 1982 די היה בדיווחים ראשוניים על אדישות של כוחות הצבא למעשי הרג בלתי פרופורציונליים בעליל שנעשו בסמיכות להם על ידי מיליציות שהיו תחת חסותם, די היה בזה כדי להוציא אל כיכר העיר מאות אלפי בני אדם, אחוז עצום מאוכלוסיית המדינה אז, שקראו לכינונה של ועדת חקירה ולהתפטרותו של  שר הביטחון.
גם אז היו פיגועים רבים (הטרור של שנות ה-70), גם אז היו קטיושות וטילים, אבל  אז היה גם דבר נוסף, בלתי מזוהה כאמור, אבל קיים, שנטשטש לו עם השנים עד בלי היכר, כאילו והופעל עליו כוח מורפולוגי אדיר, תהליך מטמורפוזי שבסיומו אין אנו כפי שהיינו.
בשנת 2009 כולנו אדישים כמעט לחלוטין למעשי הרג בלתי פרופורציונליים בעליל שבוצעו לא על ידי בני חסות, אלא על ידי עצמנו אנו, אדישים לחלוטין לשימוש בנשק מזוויע, שכשרותו מאוד מוטלת בספק, ושגרם לשריפתם של המוני ילדים במרחק עשרות קילומטרים מאתנו, אדישים לחלוטין לעשרות ומאות סרטונים המראים כל זאת ברחבי הרשת, מה שלא היה קיים בשנת 1982 ובכל זאת לא מנע מאלפי אנשים לצאת אז לרחובות.
וכל אלו הרבים שסביבנו,המעיזים להעיר לנו על כך, גם אם מדובר בידידים שתמיכתם אינה מוטלת בספק, כל שכן אם מדובר במישהו מתוכנו המנסה להציב בפנינו מראה מטושטשת,אנו מייד מפעילים את השריון הקוצני שלנו, חושפים כלפיו שיניים נוהמות, עיניים רושפות וכמו עדת כלבים זועמת הרצה במורד השדרה, מתנפלים עליו כאחוזי אמוק, מוקיעים אותו כגזען, כבוגד, כאדם חולני החי באשליות שפועל מתוך מניעי שנאה סתומים ומאחלים לו את כל הרע שבעולם.
וכשאנו נתקלים בסרט, שלמרות החלקים הסוריאליסטים שבו וקטעי הזיכרון האישיים, מכיל בתוכו עדויות דוקומנטריות מדויקות ואינפורמציה מקיפה, אותה ניתן לאתר בכל ספר היסטוריה רציני העוסק בתקופה ההיא, אנו מסמנים את הסרט כבלתי פטריוטי, ככזה המאיים לפגוע בנו ובשמנו הטוב, כזה המובל עד ידי שנאה עצמית והתרפסות וכמובן שמחים לאידו על כך שלא זכה.
מבלי להבין בכלל שסרט כזה, בחלקו הדוקומנטרי, פשוט מביא את השתלשלות העניינים כפי שהיו, כפי שהתרחשו במציאות,לטוב ולרע, ושהוא דווקא מועיל יותר מאשר מזיק, כיוון שהוא,בדיוק כמו סרטים ישראליים לפניו שעסקו בנושאים דומים (עונת הדובדבנים, שדות ירוקים, אוונטי פופולו ועוד), מציג את הדמויות שבו כאנשים רגילים, מפוחדים, משתוקקים, אנושיים ואולי החשוב ביותר- כאנשים שאינם אדישים למתרחש סביבם, לזולתם, שמצליחים לרקוד וואלס עם העולם שסביבם, להיות מודעים כאשר עשו צעד מוטעה,או לקחו סיבוב לא נכון, שאינם רצים במורד השדרה כמו מתוך טראנס,עם דם בעיניים, אלא עוצרים לרגע, נושמים ומהרהרים ותמיד מביטים גם לכיוונים אחרים.