הרגיש שהסוף מתקרב. כבר זמן מה הוא מרגיש איך היא מתרחקת ממנו, ולא יכול לעשות כלום. ניסה לדבר איתה, אבל היא, מסתגרת בשתיקתה. עונה לו במשפטים קצרים, רק כדי לצאת ידי חובה, או אולי כי בכך מסתכם כושר ההבעה שלה. בכך מסתכם עומק רגשותיה. . כמה פעמים חלף על ידה כשעיניה נעוצות בטלוויזיה, מקווה שתסיט את מבטה לרגע, תיראה את עיניו האדומות, תתקרב אליו, תחבק אותו בזרועותיה, ותבין סוף סוף את שמתחולל בתוך נפשו. בעצמה. בלי שיצטרך להסביר לה. לו זה כל כך ברור. והיא? איך היא לא רואה מה שעובר עליו? . ככה זה. אם לא אומרים לה היא לא מבינה. היא לעולם לא תבין. וזה שהוא אומר 'לא', הוא מתכוון בעצם ל'בואי'. וזה שהוא אומר שהיא יכולה ללכת עם החברות שלה לשתות בירה, הוא מתכוון לאמר שהוא רוצה חיבוק וקצת יחס חם. למה כל כך קשה לה להבין את זה. . ואולי הוא רק מדמיין. אולי זה רק משבר קטן שיעבור והסוף לא קרוב כמו שהוא חושב. אולי היא צריכה קצת זמן לעצמה, והוא זה שמפריע לה, מנסה לגרום לה לדבר על מה שמפריע לה, בעוד היא רוצה לשתוק. אולי טוב לה, והיא רק לא יודעת איך לאמר לו. הרי יש ביניהם רגעים טובים. הם צוחקים הרבה, וכשהם ביחד מול המרקע, ידיה נשלחות אל שערו, מלטפות את עורפו. היא מחבקת אותו כל לילה, וכך הם נרדמים, ובעצם גם השיחות ביניהם מעניינות. היא מספרת לו על היום שלה בעבודה, על הפרוייקטים שעכשיו היא עובדת עליהם, והוא משתף אותה בכל הפכים הקטנים והרכילויות אצלו במשרד. . גם כשהם יוצאים ביחד הזמן עובר בכיף. הוא תמיד שמח מחדש כשהיא נכנסת איתו לחנויות בקניון, ומביעה, או לפחות עושה עצמה מביעה עניין, בפריטים שבהם הוא מסתכל. לפעמים היא נשמעת לו כל כך אמיתית, שלרגכ נדמה לו שקניות זה גם ההובי שלה. . אז מה בכל זאת מציק לו? מאיפה ההרגשה הרעה הזו שהסוף מתקרב? אולי בגלל החברה הקודמת, שככה יום אחד בלי אזהרה מוקדמת קמה ונעלמה. אולי בגלל שנפגע כל כך הרבה פעמים בעבר, והוא עכשיו מרים חומות הגנה כדי לא להיפגע שוב. הם חייבים לדבר. היא חייבת להרגיע אותו, לטעת בו את התחושה שהיא רוצה אותו. שהיא לא הולכת לשום מקום. אבל אם ידבר איתה, אולי לא תבין על מה הוא מדבר. אולי ירחיק אותה בגלל הפחדים שלו. . סיים שיחת טלפון ארוכה עם חברו הטוב ביותר. יחד ניתחו את כל חיבוטי הנפש שלו, את ההתנהגות שלה, ובכל זאת לא הגיעו למסקנה חד משמעית. הוא חייב לעשות משהו נחרץ כדי להשקיט את ליבו. כדי לדעת שהיא שם בשבילו, והוא יכול להתמסר אליה, לפתוח בפניה את ליבו, לשטוח את רגשותיו, ושהיא תהיה שם כדי להקשיב. להושיט יד. ואולי הוא צריך להיזהר. אולי אסור לו ללחוץ יותר מדי. ואולי כן. חיבוטי הנפש שלו לא נותנים לו מנוח. . הוא יקח אותה לשיחה. יגיד לה הכל. חשוב שידברו. לא. הוא יכין ארוחת ערב רומנטית. רק שניהם. הוא יבשל לה כל מה שהיא אוהבת. יפתיע אותה. אמר ועשה. ערך רשימה של כל המאכלים האהובים עליה, טרח כל היום במטבח, בישל, אפה, ניקה והוציא תחת ידיו את הטובה שבארוחותיו . עם ערב, סידר את הבית, ערך את השולחן, פיזר עלי כותרת בין כלי האוכל, הדליק זוג נרות גבוהים, לבש את תחתוני הטנגה הסקסיים שלו וחיכה, ליבו פועם בחוזקה. . הוא שמע אותה עולה במדרגות, שמע את קול המפתח המסתובב במנעול, ראה את הדלת הנפתחת, ואת פניה לובשות חיוך רחב. היא הסתכלה על השולחן, על הנרות, על עלי הכותרת, ומהם שוטט מבטה אל גופו העוטה פיסת בד זעירה ועיניה בורקות. היא ניגשה אליו, לא שמה ליבה אל כל הטירחה שטרח למענה, חופנת אותו בזרועותיה, מניפה אותו על השולחן, וקורעת ממנו את תחתוניו. ליבו צנח בקרבו. "בשביל מה טרחתי" חלפה המחשבה בראשו. "היא בין כה וכה לא תבין. כל מה שהיא רואה מול עיניה זה את הגוף שלי ואת הזיון הבא". ואז, אחרי שנפגע. אחרי שהבין שהבעת רגשות והיא לא ממש הולכים ביחד, חשב לעצמו, בעודה גוהרת על גופו, מתפשטת ונצמדת אליו. "לעזעזאל האוכל. לעזעזאל הכל. אפשר להירגע. היא שלי". |