אתחיל בבועה שלי/שלנו. אני קיימת בכדור הארץ מזה 40 שנה. לסבית. חייה עם זוגתי במרכז תל אביב, לא חשה מאויימת, לא מסתירה מאיש את נטייתי וגם לא נתקלת בגילויים אנטי לסביים כלל וכלל. האמנם?
למרות הזדהות גורפת בפיסבוק, מאז הרצח ועד רגע זה, אף לא אחד מחברי הסטרייטים התקשר אלי כדי להביע עניין או הזדהות. אני לא סגורה עדיין על מה עובדה זו מעידה אך מרגיש לי לא טוב משום מה... בלי קשר לרצח, חברה לסבית שלי שוקלת ביגון להכריח את עצמה להיות סטרייטית משום שאמא שלה אמרה לה שהיתה מעדיפה לשמוע שבתה גוססת ממחלה סופנית מאשר לשמוע שהיא לסבית. חברה אחרת, לסבית גם היא, מנהלת זוגיות כבר מספר שנים עם בת זוג שלא מוכנה לצאת מהארון אפילו לחבריה הקרובים ביותר. יש לי גם חברה לסבית בהכחשה, שעשתה יותר בחורות מג'יגולו עירוני טיפוסי ובורחת מגברים כמו מאש, אבל קוראת לעצמה "דו מינית". חברה סטרייטית, התאהבה באישה אבל מעדיפה לחיות בצל תחושת החמצה ובהכחשה. היא "לא יכולה לחיות עם אישה כי זה יזעזע את עולמה" . הוריה של האקסית שלי, לא יכלו להגות את שמי כשנה מהרגע שנודע להם שבתם מנהלת איתי מערכת יחסים רומנטית. הם גם לא ממש דרכו בדירתינו המשותפת. אז מתוך "הבנה לקושי שלהם" לא עלה נושא הזוגיות שלנו באוזניהם מעולם.
יש עוד...כולן כאן, בעולמי, במרכז הארץ, במעוז הפלורליזם, הסובלנות, קבלת עצמך והאחר. כולן כבר לא נערות אלא באמצע-סוף השלושים לחייהן. חלקן אימהות או בדרך לשם. כולן נושאות תארים אקדמיים, הן עצמאיות, נפלאות, סקסיות ומקסימות. הן לא זקוקות לחותמת מאף אחד אבל הן לא יודעות זאת...וזה מה שעצוב.
לא חשה מאויימת....כמה קצר הזיכרון שלי. בגיל 16 גיליתי לחרדתי את משיכתי לבנות מיני. בגיל 19 לראשונה הודיתי בפני עצמי שבגיל 16 התאהבתי בבחורה. בגיל 30 הצלחתי לומר את המילה "לסבית", בגיל 32 בבושה גדולה אחזתי בידה של זוגתי בלב אמסטרדם, בגיל 39 יצאתי מהארון לאבא שלי (אימי נפטרה טרם יציאתי מהארון).
למה התנהלתי כך? מדוע לקח לי כל כך הרבה זמן? פ -ח - ד !
ממה פחדתי? התשובה פשוטה - מהיותי שונה. מגיל אפס אנחנו מגודלים כיצורים חברתיים. מתא משפחתי קטן, לגן עם ילדים, לחברים בבניין אחר הצהריים, בית הספר, צבא, לימודים, עבודה. כל אלו מסגרות בעלות קודים משלהן. כל מסגרת זקוקה לקודים שמגדירים אותה ואכן, כל אדם רוצה לחוש שייך. לתוך זה אנחנו צומחים ומחונכים. הידיעה שיש בנו איזה ניצנוץ של יחודיות מובילה אותנו למחשבה המפחידה של הוקעה החוצה מהמסגרות אליהן אנחנו "חייבים" להשתייך. אם אהיה שונה, לא יאהבו אותי. הלוגיקה פשוטה. כל מחשבה של יציאה מהארון אצלי, לוותה בתסריטים של נידוי זועם מידי אלו שאני זקוקה לאהבתם.
זה אותו התסריט אצל כל הומו-לסבית בתחילת דרכם. זה אותו התסריט שרץ בראש של כל אחת מחברותי עליהן דיווחתי בפיסקה הקודמת. זה אותו פחד ילדותי שחופר בלב המבוגר של כולנו.
מגיע השלב בחיים שבו אני אומרת די. מתעמתת עם השאלה - מה יש לי להפסיד? אבל גם - מה יש לי להרוויח? התשובה חד משמעית. התשובה נותנת טונות של כח. עם הכח הזה יצאתי מהארון. כשאני ערוכה לכל תגובה אפשרית, יצאתי מהארון לכולם! לשמחתי, לא הפסדתי כלום. מי שאהב אותי עדיין אוהב. מי שמתקשה זו באמת באמת באמת בעייה שלו/ה. אחרי שיצאתי מהארון השתוממתי למה התעכבתי בכלל.
אני שונה. כמעט תמיד הייתי. לא רק בנטייתי המינית. עם זאת, לאורך השנים נתקלתי ביותר פירגונים לצעידה שלי באמת שלי מאשר באנטגוניזם. אם היו דברי בלע שהגיעו לאוזני, ביטלתי אותם על הסף מבלי ליחס חשיבות יתרה לאדם המוציא שטויות מפיו. טעיתי. כמה טעיתי. הנחתי את כפות ידי על עייני, אוזניי ופי.
לא מעט מחבריי לקהילה שונים. אפילו מאוד. נראים אחרת, מתלבשים אחרת, חושבים אחרת, מדברים אחרת. יש לנו תרבות משל עצמינו. פיתחנו אותה בדיוק כפי שכל קבוצה עם מכנה משותף מפתחת, מאותו צורך קמאי להשתייך למסגרת כאשר מסגרות היומיום לא מקבלות אותנו עד הסוף. הנה, עשרות טוקבקים מגנים את המוחצנות, את מצעדי הגאוה. עשרות טוקבקים מביעים שאט נפש מקיומינו, בעשרות קראתי מילים חשוכות כמו "למה אני צריך להחשף לשני גברים מתנשקים ברחוב" . אז רבותי הסטרייטים, אנחנו כאן לנצח נצחים. כך אנחנו נראים וכך אנחנו מתנהגים. מי שלא יכול לקבל זאת, מקומו באיראן או בשורות הטאליבאן, לא במדינה דמוקרטית. מי שלא מסוגל לראות 2 גברים מתנשקים, שיביט לצד השני מצידי. כל אותם ליבראלים שטוענים שהומואים ולסביות השתלבו לחלוטין בחברה הישראלית, שיבחן את הנחות היסוד שלו שוב. מספיק לקרוא טוקבקים בשביל להבין שהחברה הישראלית רחוקה מאוטופיה לפחות בעניין זה.
אני חייה עם אישה כבר 12 שנים. יש לשתינו חובות כמו כל אזרח במדינה. אבל זכויות? ממש לא. המדינה לא מכירה בזוגיות שלנו. זו עובדה. לומר שאנחנו מגזימים בתגובה לרצח? שאולי זה רצח על בסיס רומנטי? וואלה אולי. אך אני רוצה לעשות רגע סדר: רצח על בסיס רומנטי יש לו שבלונה ידועה ומוכרת - בעל רוצח את אישתו, את ילדיהם ומתאבד. האם טבח בילדים הומואים ולסביות, עם מסיכה, בתת מקלע, ומנוסה מהמקום, עונה על מאפייני השבלונה דלעיל?
האם אתם, הורים סטרייטים, תקבלו באהבה את הילד שלכם כשיגלה נטייה לצבע וורוד? או שמא תראו בהעדפותיו כישלון שלכם כהורים? כשהילד שלכם ייצא מהארון, האם אחטא כשאומר שהפחד הכי גדול שלכם זה "מה יגידו אנשים עלינו/איזה בושות" ? כשאני שומעת הורים שבוכים שבועות אחרי שהילד סיפר להם על נטיותיו, אני שואלת אותם למה. התשובה היא "כי יהיו לו חיים קשים" . הורים יקרים, לכולם יש חיים קשים ויש עוד מליון ואחד גורמים לחיים קשים. הגורם הראשון לחיים קשים של הומו/לסבית שיוצאים מהארון זה רק אתם. שלא יהיה לכם ספק.
כדי שאנחנו ההומאים והלסביות נפסיק לצעוד ולהראות ישבנים חטובים במרכז העיר, עוד הרבה צריך להשתנות. המסגרות הבסיסיות בהן כולנו מגודלים לקראת חיינו כבוגרים חייבות להפנים את פרטיהן השונים. ומילה אחרונה על מצעדי גאוה: מכל העולם מגיעים לקרנבל בברזיל כדי לראות ישבנים חטובים, ציצים ונוצות. משלמים על זה הרבה כסף אפילו. הקרנבל הוא יעד מועדף לירח דבש! אההה...זה בסדר, זה לגיטימי....אלו ישבנים וציצים של סטרייטיות וסטרייטים. אפשר לנשום לרווחה. ויוה לה דיפרנצה!
לימור דהאן.
|