עד לא מזמן היה לי ריטואל קבוע בימי חמישי בחצות.
כלומר, למעשה זה היה יום שישי בחצות.
בואו נגיד יום חמישי באחת עשרה חמישים ותשע בלילה כדי שאף אחד לא יתבלבל.
את לילות חמישי, הזמן הכי כיפי בשבוע (בהנחה שאני לא עובד למחרת ביום שישי) בו כל סוף השבוע המיוחל פרוש בפני, העברתי שנים רבות עם לירון תאני ועם קוואמי דה לה פוקס (איל פרידמן) ומאוחר יותר עם גורי אלפי (בחור מוכשר, חמוד ומשעשע, אבל, מה לעשות, לא קוואמי) בתכנית ההיפ-הופ המיתולוגית (אחרי שבע שנים בירושלים אני עדיין מכתיר דברים בנאליים ובני חלוף במילת התואר המפוצצת הזו כמו תל אביבי מצוי) "עסק שחור".
אני אמנם לגמרי אינדי-קיד, חזק במוסיקת גיטרות בריטית לדורותיה (ודברים שמושפעים ממנה, כמו קצת מוסיקת גיטרות אמריקאית טובה וקצת אלקטרו-פופ ברוח אינדית וכאלה), אבל תמיד היתה לי סטיה קלה להיפ-הופ טוב, בעיקר לא הדברים שאפשר למצוא מרוחים באם טי וי אלא היפ-הופ עם סימפולים של ג'ז, כמו Gangstarr ושאר הפרויקטים של Guru, US3 וכו', אבל גם טופאק בשיאו בהחלט עשה לי את זה.
אז ההיפ-הופ בעסק שחור היה דרך נפלאה לשמור על קשר עם הז'אנר ולפתוח את חגיגות סוף השבוע (אין כמו מוסיקה שחורה כדי לחגוג חופש וכיף ואי שימת ז*ן על העולם), וההגשה המשעשעת היתה גם היא חלק חשוב מההנאה, שלא לדבר על החוב העצום שתעשיית ההיפ-הופ הישראלית חבה לקידום שקיבלה מהתכנית לאורך השנים.
לפני כשנתיים נדמה "עסק שחור" לעד, תהיינה הסיבות לכך אשר תהיינה. עם כל הצער על כך, אני שמח באיזשהו מקום שהתכנית הזו לא שרדה כדי להגיע לתקופה בה המוסיקה השחורה פשוט לא ראויה לתכנית כזו ולאהבה שהרעיפו עליה כל עושיה.
מה היינו שומעים ב"עסק שחור" אם היתה משודרת היום?
ליל וויין הלעוס עם אפקט הווקודר שיצא מהאופנה כבר לפני עשור? קאניה ווסט ה sell out שהאיכות בתוצרים המוסיקליים שלו הידרדרה במהירות גבוהה יותר מהמניה של AIG? ג'יימי פוקס רחמנא ליצלן?
טוב שעסק שחור לא נאלצה להידרדר לזנות מוסיקלית שכזו יחד עם הז'אנר לו הוקדשה.
אבל העובדה שעולם ההיפ-הופ השחור האמריקאי צולל למעמקים אינה מבשרת את מות הז'אנר כולו. אלטרנטיבות אירופאיות משובחות היו תמיד (כולל MC Solaar הצרפתי, אהוב לבי), וכעת נראה שיותר מתמיד מי שיוצרים היפ הופ מענין שאומר משהו ומנסה לחדש הם דווקא (הפתעה הפתעה) הבריטים.
אפילו ההיפ-הופ הגנרי הלהיטי הבריטי מענין יותר מהמקבילה האמריקאית שלו (רוטס מנובה, דיזי ראסקל, צ'יפמנק, N-Dubz הלבנבנים) שלא לדבר על היפ-הופ/אינדי לבן כמו דה סטריטס או ג'יימי טי.
ראפר בריטי לבנבן שכזה ששמחתי לגלות לאחרונה, מנסה לעשות משהו ממש מענין, ושווה לשים לב אליו. שמו טריפ, והוא יצר אלבום בשם Short Cuts ובו 11 טרקים שצולמו להם קליפים ליו-טיוב במשך יום צילומים מטורף אחד של 24 שעות ע"י 11 במאים שונים.
הסינגל מתוך האלבום נקרא Who's that?, יש בו גיטרות, הוא מגניב לאללה והקליפ שלו צולם בארבע בבוקר עם טריפ שתוי למדי. אגב, אין מצב ששוגייזרית תתחבר לזה :)
ומי שלא אוהב את זה? Bollocks! :)
הבטחתי לכתוב הפעם גם על 20 שנה לתופעת מאדצ'סטר.
יהיה קשה לסכם בקצרה את השורשים של התופעה ואת ההשפעה שלה על עולם המוסיקה בכלל ועלי בפרט. אפשר לסכם ולומר שכבר לפני עשרים שנה היה צורך בתחיה של רוק הגיטרות האיכותי בשל השתלטות עוינת של מוסיקה אלקטרונית ורוק גנרי אמריקאי ומשעמם על אמצעי השמע של העולם.
תחיית הרוק של הסטרוקס והווייט סטרייפס ב 2001 לא היתה הפעם הראשונה בה התעורר צורך כזה, ומדי כמה שנים עולה המוסיקה הגנרית והמשעממת עלינו לכלותינו, והקב"ה, באמצעות שליחיו הנאמנים האוחזים עלי מפרט, מצילנו מידם.
ב 1989 (המהדרין הולכים אחורה עד 1988) היתה זו סצינת מחתרת מנצ'סטרית שהעזה להרים ראש, לכתוב מחדש את ההסטוריה של מוסיקת הגיטרות, ולהשתלט לזמן קצר על המצעדים ולבבות ההמונים, בהציעה להם ריפים פסיכדליים, עומק מלודי וטקסטואלי שנדיר למצוא מאז, ובניה מושלמת של קירות סאונד יפהפיים שבא פשוט ליפול ולהנמס בתוכם.
בלי הסטון רוזז וההפי מאנדייז והשרלטנס לא היה "סקרימדליקה" של פריימל סקרים.
בלעדיהם יש סיכוי שלהקות הגראנג' מסיאטל היו נואשות מהסיכוי שלהן להצליח ולהביא את הצלילים שלהם למאסות של הילדים המיואשים והמכורים למוסיקה ברחבי העולם,
ויש סיכוי שסצנת הבריטפופ שקמה כנגדם היתה חסרה את היסודות המסחריים, האמנותיים והאמוניים שנדרשו כדי לגייס את החוצפה שביצירת סצינה לונדונית שתכבוש את העולם.
רברנד אנד דה מייקרס החדש עושה המון כבוד לתקופה ההיא. המלצתי עליו בחום לידידתי העורכת המוסיקלית המבטיחה כי לדעתי אין שום סיבה שזה לא יהיה להיט פלייליסט אפילו בארצנו הסגורה מוסיקלית. נקווה לטוב.
גם The Ruling Class נשמעים כמו מנצ'סטר Circa 1989, ולצערי יש לי לינק שמאפשר רק שמיעה של הסינגל המופלא שלהם Sleeping Beauty.
סופסוף רטרו למשהו שבאמת שווה לעשות לו רטרו,
ולו בגלל האיכויות המוסיקליות הנדירות של רוק הגיטרות הפסיכדלי הידידותי להמונים (בעיקר בקיץ, שממש כמו לפני עשרים שנה מרגיש כמו "קיץ של אהבה", או שזה רק אני?), ובגלל שהגל המקורי של מאדצ'סטר שרד זמן קצר כל כך, שנדמה במבט לאחור כהרף עין.
ועוד טיפ קטן לסיום:
Delphic - This Momentary | 
איה שדה
בתגובה על אני עם חניבעל לקטר לא מתווכח
אסצ'ילי ממליצה
בתגובה על חלקנו ננסי בוטווין, רובנו וולט ווייט, כולנו דון דרייפר
תגובות (10)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אני לא יודעת. הנה,אני מפנה אותך לפוסט הבא לקבלת תאבון ולמיגור הפסימיות
http://www.notes.co.il/shay/58403.asp
בדיוק!
השוגייזינג היה ז'אנר מת איזה 20 שנה בין Ride לבין M83, ולכן הוא אכן נכנס למעגל הזה של הרטרו לאופנות וז'אנרים.
היפהופ מעולם לא מת או יצא מהאופנה לחלוטין- למעשה ראפרים עדיין מוכרים הרבה - אבל הגל הנוכחי שלו איכותי הרבה פחות.
הלוואי שזה משהו מעגלי ושהמקוריות והאיכות יחזרו להיפ הופ האמריקאי המיינסטרימי,
והלוואי שזה יקרה בלי שהז'אנר יצטרך למות לגמרי כדי לחזור כגל רטרו,
אבל אני סקפטי, והשנתיים שלוש האחרונות לא נותנות מקום לתקווה...
אני מסכים ומוסיף ואומר שוב (ושוב): MC Solaar המלך :)
ולמי שמפקפק, שיקשיב ל Sequelles וידבר איתי אחרי זה.
http://www.youtube.com/watch?v=y5hgd-pPoYQ
היפ הופ באמת אבל עם סאונד רך יותר.
אני מאד מעריכה את העבודות של הצרפתים והגרמנים בז'אנר הזה. לדעתי הם מטובי הראפרים בעולם.
תחשוב על השפות המסובכות שלהם ותבין איזו עבודה הם עושים.
בעיני זה מדהים.
כן , אני מתכוונת לSpeakerboxx/The Love Below ולדעתי חמש שש שנים זה כלום במוזיקה . אנחנו חוזרים עשורים אחורה עם כל הרטרו הזה , אז איך אפשר להספיד ז'אנר בגלל שחמש שנים לא יצא משהו גדול. מבטיחה לך שהוא עוד לא אמר את המילה האחרונה שלו.
הרי בקלות אפשר היה להספיד את השוגייזינג עד לא מזמן ועכשיו טוחנים לנו אותו במוח בכל פעם עד שבסוף אצטרך להחליף את הכינוי :)
חן חן :)
אז איזו מוסיקה שחורה את חובבת אם עסק שחור היה אלים מדי?
גם אני יותר אוהב את הדברים שהם יותר laid back.
היי גלי
אם את מתכוונת לSpeakerboxx והאלבום השני שפרח לי השם שלו-
זה בדיוק מחזק את הנקודה שאני מעלה.
האלבומים האלה יצאו, אאל"ט, לפני שש שנים, אולי חמש.
במושגי מוסיקה חדשה מדובר בנצח.
בשנתיים שלוש האחרונות אפשר, לצערי הרב, לספור את הטראקים המוצלחים בז'אנר על אצבעות כף יד אחת של מילואימניק בהנדסה קרבית.
וגם אני אוהבת היפ הופ אנגלי
היי ראסטי
דווקא פה אני לא מסכימה איתך. גם כיום עושים דברים מעניינים במוזיקה שחורה . אולי לא בתדירות גבוהה, אבל רק לפני מספר שנים עשו לך את אחת מקלקאסיקות המוזיקה השחורה, מה שנקרא קלאסיקה מודרנית של אאוטקסט . ויש כל הזמן, לצערי אני לא מספיק בקיאה. תסתכל לפעמים גם אצל Soul Sista פה באתר.
אותה גברת Sista ואני היינו מאזינות אדוקות לעסק שחור. היינו עובדות יחד משמרת לילה ומקפצצות ברחבי המשרד הנטוש לצלילי קוואמי ולירון . תמיד תהינו אם יש מצלמות שתיעדו את הרגעים הללו במשרד.
פששש איזה סקירה!
כל הכבוד.
בתור חובבת מוזיקה שחורה שלא מכירה את כל השמות האלה שמחתי לקרוא.
ולמה לא מכירה? כי יש גבול לכמות הז'אנרים בה שאני יכולה לשמוע. מלא פעמים האזנתי לתוכנית אבל רב הפעמים העברתי תחנה.
ולא בגללכם. אתם בסדר.
המוזיקה.. המוזיקה.
נראה, אולי בגילגול הבא יהיה בי מספיק זעם כבוש שיוכל להכיל את הויולנס סטרים.