עד לא מזמן היה לי ריטואל קבוע בימי חמישי בחצות.
כלומר, למעשה זה היה יום שישי בחצות.
בואו נגיד יום חמישי באחת עשרה חמישים ותשע בלילה כדי שאף אחד לא יתבלבל.
את לילות חמישי, הזמן הכי כיפי בשבוע (בהנחה שאני לא עובד למחרת ביום שישי) בו כל סוף השבוע המיוחל פרוש בפני, העברתי שנים רבות עם לירון תאני ועם קוואמי דה לה פוקס (איל פרידמן) ומאוחר יותר עם גורי אלפי (בחור מוכשר, חמוד ומשעשע, אבל, מה לעשות, לא קוואמי) בתכנית ההיפ-הופ המיתולוגית (אחרי שבע שנים בירושלים אני עדיין מכתיר דברים בנאליים ובני חלוף במילת התואר המפוצצת הזו כמו תל אביבי מצוי) "עסק שחור".
אני אמנם לגמרי אינדי-קיד, חזק במוסיקת גיטרות בריטית לדורותיה (ודברים שמושפעים ממנה, כמו קצת מוסיקת גיטרות אמריקאית טובה וקצת אלקטרו-פופ ברוח אינדית וכאלה), אבל תמיד היתה לי סטיה קלה להיפ-הופ טוב, בעיקר לא הדברים שאפשר למצוא מרוחים באם טי וי אלא היפ-הופ עם סימפולים של ג'ז, כמו Gangstarr ושאר הפרויקטים של Guru, US3 וכו', אבל גם טופאק בשיאו בהחלט עשה לי את זה.
אז ההיפ-הופ בעסק שחור היה דרך נפלאה לשמור על קשר עם הז'אנר ולפתוח את חגיגות סוף השבוע (אין כמו מוסיקה שחורה כדי לחגוג חופש וכיף ואי שימת ז*ן על העולם), וההגשה המשעשעת היתה גם היא חלק חשוב מההנאה, שלא לדבר על החוב העצום שתעשיית ההיפ-הופ הישראלית חבה לקידום שקיבלה מהתכנית לאורך השנים.
לפני כשנתיים נדמה "עסק שחור" לעד, תהיינה הסיבות לכך אשר תהיינה. עם כל הצער על כך, אני שמח באיזשהו מקום שהתכנית הזו לא שרדה כדי להגיע לתקופה בה המוסיקה השחורה פשוט לא ראויה לתכנית כזו ולאהבה שהרעיפו עליה כל עושיה.
מה היינו שומעים ב"עסק שחור" אם היתה משודרת היום?
ליל וויין הלעוס עם אפקט הווקודר שיצא מהאופנה כבר לפני עשור? קאניה ווסט ה sell out שהאיכות בתוצרים המוסיקליים שלו הידרדרה במהירות גבוהה יותר מהמניה של AIG? ג'יימי פוקס רחמנא ליצלן?
טוב שעסק שחור לא נאלצה להידרדר לזנות מוסיקלית שכזו יחד עם הז'אנר לו הוקדשה.
אבל העובדה שעולם ההיפ-הופ השחור האמריקאי צולל למעמקים אינה מבשרת את מות הז'אנר כולו. אלטרנטיבות אירופאיות משובחות היו תמיד (כולל MC Solaar הצרפתי, אהוב לבי), וכעת נראה שיותר מתמיד מי שיוצרים היפ הופ מענין שאומר משהו ומנסה לחדש הם דווקא (הפתעה הפתעה) הבריטים.
אפילו ההיפ-הופ הגנרי הלהיטי הבריטי מענין יותר מהמקבילה האמריקאית שלו (רוטס מנובה, דיזי ראסקל, צ'יפמנק, N-Dubz הלבנבנים) שלא לדבר על היפ-הופ/אינדי לבן כמו דה סטריטס או ג'יימי טי.
ראפר בריטי לבנבן שכזה ששמחתי לגלות לאחרונה, מנסה לעשות משהו ממש מענין, ושווה לשים לב אליו. שמו טריפ, והוא יצר אלבום בשם Short Cuts ובו 11 טרקים שצולמו להם קליפים ליו-טיוב במשך יום צילומים מטורף אחד של 24 שעות ע"י 11 במאים שונים.
הסינגל מתוך האלבום נקרא Who's that?, יש בו גיטרות, הוא מגניב לאללה והקליפ שלו צולם בארבע בבוקר עם טריפ שתוי למדי. אגב, אין מצב ששוגייזרית תתחבר לזה :)
ומי שלא אוהב את זה? Bollocks! :)
הבטחתי לכתוב הפעם גם על 20 שנה לתופעת מאדצ'סטר.
יהיה קשה לסכם בקצרה את השורשים של התופעה ואת ההשפעה שלה על עולם המוסיקה בכלל ועלי בפרט. אפשר לסכם ולומר שכבר לפני עשרים שנה היה צורך בתחיה של רוק הגיטרות האיכותי בשל השתלטות עוינת של מוסיקה אלקטרונית ורוק גנרי אמריקאי ומשעמם על אמצעי השמע של העולם.
תחיית הרוק של הסטרוקס והווייט סטרייפס ב 2001 לא היתה הפעם הראשונה בה התעורר צורך כזה, ומדי כמה שנים עולה המוסיקה הגנרית והמשעממת עלינו לכלותינו, והקב"ה, באמצעות שליחיו הנאמנים האוחזים עלי מפרט, מצילנו מידם.
ב 1989 (המהדרין הולכים אחורה עד 1988) היתה זו סצינת מחתרת מנצ'סטרית שהעזה להרים ראש, לכתוב מחדש את ההסטוריה של מוסיקת הגיטרות, ולהשתלט לזמן קצר על המצעדים ולבבות ההמונים, בהציעה להם ריפים פסיכדליים, עומק מלודי וטקסטואלי שנדיר למצוא מאז, ובניה מושלמת של קירות סאונד יפהפיים שבא פשוט ליפול ולהנמס בתוכם.
בלי הסטון רוזז וההפי מאנדייז והשרלטנס לא היה "סקרימדליקה" של פריימל סקרים.
בלעדיהם יש סיכוי שלהקות הגראנג' מסיאטל היו נואשות מהסיכוי שלהן להצליח ולהביא את הצלילים שלהם למאסות של הילדים המיואשים והמכורים למוסיקה ברחבי העולם,
ויש סיכוי שסצנת הבריטפופ שקמה כנגדם היתה חסרה את היסודות המסחריים, האמנותיים והאמוניים שנדרשו כדי לגייס את החוצפה שביצירת סצינה לונדונית שתכבוש את העולם.
רברנד אנד דה מייקרס החדש עושה המון כבוד לתקופה ההיא. המלצתי עליו בחום לידידתי העורכת המוסיקלית המבטיחה כי לדעתי אין שום סיבה שזה לא יהיה להיט פלייליסט אפילו בארצנו הסגורה מוסיקלית. נקווה לטוב.
גם The Ruling Class נשמעים כמו מנצ'סטר Circa 1989, ולצערי יש לי לינק שמאפשר רק שמיעה של הסינגל המופלא שלהם Sleeping Beauty.
סופסוף רטרו למשהו שבאמת שווה לעשות לו רטרו,
ולו בגלל האיכויות המוסיקליות הנדירות של רוק הגיטרות הפסיכדלי הידידותי להמונים (בעיקר בקיץ, שממש כמו לפני עשרים שנה מרגיש כמו "קיץ של אהבה", או שזה רק אני?), ובגלל שהגל המקורי של מאדצ'סטר שרד זמן קצר כל כך, שנדמה במבט לאחור כהרף עין.
ועוד טיפ קטן לסיום:
Delphic - This Momentary |