"How to..."
פוסטים אחרונים
- capra aegagrus hircus 13/12/12
- ניסוי מחשבתי באהבה עצמית 5/11/12
- אופטימית לשם שינוי 9/6/12
- אוהב דגים, דייג? 4/6/12
- שלושת סתתי האבן 31/5/12
- הזמנה ל"הזמנה לחתונה" של אחותי. 21/5/12
ארכיון
הראי! אל תאמרי! – על כנות רגשית (שוב שני סוגים, איך לא?)
כבר כמה וכמה פעמים קיבלתי לפוסטים שלי את התגובה: "כל הכבוד על הכנות" או משהו בדומה לזה. אמרתי כמובן תודה אך הרגשתי שאני לא בדיוק מבינה על איזו כנות מדובר. אלן דואונס, עליו דיברתי בכמה פוסטים קודמים, טוען בספרו The Half Empty Heart שהמאפיין את הדיסתימים הוא חוסר היכולת לנהל תקשורת שיש בה כנות רגשית. הזדהיתי עם כל התיאורים בספר והעובדה שהתרגילים היו עד כדי כך קשים לי שלא הצלחתי לעבוד על כולם הראתה לי שאכן הוא קלע בול – אין דבר שיותר קשה לי מכנות רגשית. אם כן, איך ייתכן שאנשים רואים במה שאני כותבת נוכחות של כנות? בהתחלה חשבתי שאי ההתאמה הזו בין התגובות לבין מה שאני יודעת על עצמי קשורה בכך שבכתב הרבה יותר קל לי להתבטא מאשר פנים אל פנים. זאת עובדה שידועה לי כבר זמן רב. אבל הייתה לי הרגשה שבזה לא מתמצה העניין. הבנתי שהכנות אליה מתכוונים אלו שמגיבים למה שאני כותבת והכנות שממנה חסר לי הם שני סוגים שונים של כנות וההבדל הוא כזה: קל לי מאוד לספר על עצמי (כמובן ש"רק על עצמי לספר ידעתי"). קל לי מאוד לספר על עובדות בחיי. קל לי מאוד לספר על מחשבות ואפילו רגשות שנמצאים בראשי, ביני לבין עצמי. הגילוי של כל אלו לא מאיים עליי כי אני לא רואה בחשיפתם כלום שיכול לפגוע בי כיוון שמדובר רק בי עצמי. מעולם לא הבנתי את החשיבות שבדיסקרטיות ולא הבנתי ממה חששה אמא שלי כשהייתה תוקעת מרפקים בצלעותיי כשהיא רצתה שלא אספר על משהו בחברת אנשים. לעומת זאת, קשה לי מאוד להביע את רגשותיי לאדם אחר, בין אם מדובר על אהבה, חיבה, געגוע ובין אם מדובר על ביקורת, פגיעה, או כעס. הדבר קשה במיוחד פנים אל פנים אבל גם בכתב הדבר לא פשוט. אני רואה עד כמה ידם של אנשים כאן קלה על המקלדת כשהם כותבים "אני אוהבת אותך", ואיש אפילו לא משבח אותם על הכנות הרגשית (בהנחה שזה נאמר בכנות), ולי קשה אפילו לכתוב את זה פה בתוך מירכאות, גם כשזה לא מופנה לשום אדם ספציפי. לתחושתי, לגלות למישהו איך אני מרגישה כלפיו משאיר אותי פגיעה כי אני נתונה לחסדי אותו מישהו. אם אני אוהבת אותו ייתכן שדבריו יגלו לי שזה לא הדדי. אם הוא ידע שאני כועסת עליו ייתכן שזה יכאב לו והוא ישנא אותי על כך. עם הפגיעות הזו אני לא מסוגלת להתמודד. ומן הצד השני, גם לקבל ביקורת אישית (בניגוד למקצועית) קשה לי, אבל זה מילא, להיחשף לגילויי אהבה מילוליים שמישהו מרעיף עליי מביך אותי כליל. מחמאות זה בסדר, אבל עם גילויי אהבה או אפילו חיבה אין לי מושג מה עושים. במובן הזה היה לי מאוד נוח כשלמדתי בסדנת הכתיבה שרגשות בסיפור "צריך" לעורר על ידי תיאור התנהגויות ולא על ידי אמירתם המפורשת או בתרגום חופשי מאנגלית: "הראי! אל תאמרי!". הכלל הספרותי הזה היה לי כל כך טבעי כי הוא משמש אותי גם בחיי. המסקנה שלי אפוא היא שקל לי מאוד לדבר על עצמי וקשה לי מאוד לומר דברים לאחר. אבל ייתכן שחוסר היכולת לספר לאנשים את מה שאני מרגישה כלפיהם נעוץ בסיבה עוד יותר ראשונית. לא רק שקשה לי להביע בפני אדם את מה שאני מרגישה כלפיו, אלא שלפעמים אני אפילו לא בטוחה מה אני מרגישה כלפי מישהו ברגע הנוכחי. |
תגובות (18)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
נראה לי שאת צודקת. אני בהחלט חושבת שאצלנו בבית היה סוג של איפוק בקטע המילולי של ההבעה הריגשית ובמובן מסוים גם בקטע הפיזי (דמעות,לעומת זאת, ירדו אצלינו בכמויות מה שמסביר את הקלות בה נפתחים גם אצלי הברזים). תודה, פנינה.
מי כותב בכנות ראוי לתגובה כנה לפחות באותה מידה
אני חושבת שהבעה רגשית קשורה לשפה מאוד ראשונית
בחיינו, מי שקבל וזכה בהבעות רגשיות לאו דוקא ורבאליות
אך מחוות של חיבוקים מגע פיזי נעים כולל ליטופים
והרגשה של עונג מההבעה הרגשית מבין שפה רגשית
וידע להשתמש בה גם כלפי אחרים.
מכיוון שהבעה רגשית היא שפה ,שוב השפה נלמדת
אך כמו כל שפה נלמדת הכי טוב כשאתה רך בימים
והשפה נקלטת בקלות.
גם החלק הורבאלי הוא פן נוסף מעבר לפיזי
השייך לאותה שפת רגש שאוזניים אשר שמעו
מילים חמות רכות ונעימות ידעו לשדר זאת לאחרים
בבוא העת.
ענתי ,אני מאוד אהבתי את כנותך גם בנושא זה
התברכת ומזלי שיש כמוך כי באמצעות אלו שיוצרים קשר בקלות בכלל יש לי קשרים.
אני גם חושבת שהאהבה יכולה להתפלט בלי שנרגיש וככה יותר נוח לי איתה מאשר כשהיא מפורשת.
תודה על התשובות המפורטות לפוסט הזה ולפוסט הקודםו (שיש לי הרבה מה לחשוב עליהן למרות שבנתיים אני עונה רק על חלקיק).
אני יוצר קשר בקלות עם זרים
זאת ירשתי למזלי מאימי
ענתי, תקשיבי,
אני אומרת לעצמי ככה:
את לא חייבת לדעת מה את מרגישה ואת לא חייבת לאהוב ואת לא חייבת להתאמן על להגיד "אני אוהבת"
מה זה פה אימונים בליצור רגש יש מאין?
ואם , אחרי שאהיה ממש מאומנת בלהגיד,
זה אומר שבאמת ארגיש?
בכנות שלך,
באופן שאת אומרת את מה שאת כן יכולה-נכונה-מוכנה
יש כל כך הרבה אהבה גם ככה.
מעצם זה שאת יושבת וכותבת לנו ואומרת לנו ומגיבה לתגובות.איזו השקעה.
מאיפה זה בא?
זה מה שיפה באהבה
הרבה פעמים
היא מתפלטת לנו בלי שנרגיש
ובאה גם בלי שהזמנו.
היא מפתיעה
ותמיד אנחנו כאילו לא מבינים במה זכינו.
היא סובבת אותך מכל עבר , תראי איך עונים לך.
ולשיטתך-
את לא עשית כלום בשביל זה
אפילו באימוני ה"להגיד" לא עמדת.
אז מאיפה?
וזה יותר שווה לי מהכל.
כל הכבוד לך שהצלחת. אני ניסיתי אבל המעצורים עדיין גדולים מדי, אולי מתישהו זה ילך. דרך אגב, שכחתי להגיד לך קודם תודה (גם על מה שאמרת על הציור).
הבוקר הזה (למרות שעכשיו כבר אחרי חצות אז אפשר לומר הבוקר דאתמול).
"אפשר להתאמן
ולומר, על אף הקושי
אני אוהבת אני אוהבת אני אוהבת
ולהווכח ששום דבר רע לא קורה
מקסימום , את יודעת
השמיים יפלו
מה'כפת לך..... "
הספר ההוא של דואונז היה מבוסס על תרגילי אימון כאלו ולא ממש עמדתי בזה, אבל אני עדיין מקווה שמתישהו זה ילך.
תודה.
מאחר ואין לי ילדים , התאמנתי על התלמידים שלי.כנראה אני גם מקרינה חום אבל אני רואה כמה הם צמאים לשמוע גם את המילה עצמה .
אני הייתי מחפשת ממש הזדמנויות וככל שהנטייה היתה להמנע מכך , כך הכרחתי את עצמי יותר ומתוך שלא לשמה הגעתי לשמה . קל לי היום להביע בעיקר רגשות חיוביים. עדיין מתקשה להביע כעס ושומרת בבטן . אך בשנתיים האחרונות עובדת גם על כך ולדעתי השתפרתי.( האנשים שאני מביעה כלפיהם את כעסי קצת פחות אבל... המטרה המטרה...)
כך שבסופו של דבר לדעתי אם לא נולדת כך .. עלייך פשוט לתרגל וכמו כל דבר אחר בחיים, ככל שתתרגל זה בסופו של חשבון יהפוך להרגל .
אחינועם
"לא רק שקשה לי להביע בפני אדם את מה שאני מרגישה כלפיו, אלא שלפעמים אני אפילו לא בטוחה מה אני מרגישה כלפי מישהו ברגע הנוכחי. "
ולי נראה
שהמשפט האחרון הוא דווקא המפתח!!!!!!
אולי
כשתדעי באמת באמת מה את מרגישה
ותהיי בטוחה בזה
תוכלי גם לומר....
וגם
אפשר להתאמן
ולומר, על אף הקושי
אני אוהבת אני אוהבת אני אוהבת
ולהווכח ששום דבר רע לא קורה
מקסימום , את יודעת
השמיים יפלו
מה'כפת לך.....
עכשיו גם אני הבנתי
אלו ההירהורים ההם
של הבוקר ההוא....
ילדים אישיים אין לי ולילדים של בעלי ממש קשה לי לבטא רגשות. אני זוכרת שפעם אחת כשהבן של בעלי עוד היה ילד הוא עצבן אותי נורא באיזה טיול (הוא היה נוהג כך הרבה פעמים ולרוב שתקתי) ואמרתי לו שממש לא נעים לצאת איתו. הרגשתי אחר כך אשמה כל כך, ואף על פי כן אני יודעת שזו לפחות היתה תקשורת. השתיקות שלנו הן לא.
לפחות את הקושי אני יכולה לבטא, זה כנראה עוזר קצת. תודה.
אהבתי מאד את הפוסט. אני חושבת שבהחצנת רגשות יש גם עניין של אימון. ומה שלא נעשה בקלות בתחילה ככל שאתה מתאמן יוצא בקלות יותר בהמשך.כך היה אצלי. ממש הכרחתי את עצמי לבטא את רגשותי כלפי אנשים.והיום הרבה יותר בקלות אני יכולה להשתמש בהכרזה שפעם חשבתי שהיא הרת עולם" אני אוהבת אותך".. או אותי זה ממש הכעיס
וזאת אינה צביעות או מהפה ולחוץ. בהנחה שיש סוגים שונים של" אני אוהבת.. " ובהנחה שאני יכולה להביע שביעות רצון או חוסר נחת מדברים שונים.אפילו למדתי להעריך זאת כשאני רואה כמה טוב זה עושה לאנשים. או למערכת יחסים.
אפשר להתחיל ולהתאמן על הילדים האישיים שלנו שבוודאי ישמחו אם הוריהם יציינו כל פעם כמה הם אוהבים אותם או עד כמה הם מלאי סיפוק מהם. או אפילו במקום לכעוס ולשמור בבטן ..לומר אני כועס... אחר זה הופך קל יותר כשזה מגיע למשהו אחר..
אצלי לפחות כך זה עבד.
אגב הציור נפלא .
באופן תיאורטי ברור שאפשר וגם רצוי לומר דברים כאלו, אבל זה קשה. אני מקנאה בך שזה לא הביך אותך, המקרה עם העובד הזה. אני מכירה אותך מספיק כדי לדעת שגם לך דברים כאלו אינם מובנים מאליהם.
אבל, כאמור, זה רק חלק מהעניין.