כבר כמה וכמה פעמים קיבלתי לפוסטים שלי את התגובה: "כל הכבוד על הכנות" או משהו בדומה לזה. אמרתי כמובן תודה אך הרגשתי שאני לא בדיוק מבינה על איזו כנות מדובר. אלן דואונס, עליו דיברתי בכמה פוסטים קודמים, טוען בספרו The Half Empty Heart שהמאפיין את הדיסתימים הוא חוסר היכולת לנהל תקשורת שיש בה כנות רגשית. הזדהיתי עם כל התיאורים בספר והעובדה שהתרגילים היו עד כדי כך קשים לי שלא הצלחתי לעבוד על כולם הראתה לי שאכן הוא קלע בול – אין דבר שיותר קשה לי מכנות רגשית. אם כן, איך ייתכן שאנשים רואים במה שאני כותבת נוכחות של כנות? בהתחלה חשבתי שאי ההתאמה הזו בין התגובות לבין מה שאני יודעת על עצמי קשורה בכך שבכתב הרבה יותר קל לי להתבטא מאשר פנים אל פנים. זאת עובדה שידועה לי כבר זמן רב. אבל הייתה לי הרגשה שבזה לא מתמצה העניין. הבנתי שהכנות אליה מתכוונים אלו שמגיבים למה שאני כותבת והכנות שממנה חסר לי הם שני סוגים שונים של כנות וההבדל הוא כזה: קל לי מאוד לספר על עצמי (כמובן ש"רק על עצמי לספר ידעתי"). קל לי מאוד לספר על עובדות בחיי. קל לי מאוד לספר על מחשבות ואפילו רגשות שנמצאים בראשי, ביני לבין עצמי. הגילוי של כל אלו לא מאיים עליי כי אני לא רואה בחשיפתם כלום שיכול לפגוע בי כיוון שמדובר רק בי עצמי. מעולם לא הבנתי את החשיבות שבדיסקרטיות ולא הבנתי ממה חששה אמא שלי כשהייתה תוקעת מרפקים בצלעותיי כשהיא רצתה שלא אספר על משהו בחברת אנשים. לעומת זאת, קשה לי מאוד להביע את רגשותיי לאדם אחר, בין אם מדובר על אהבה, חיבה, געגוע ובין אם מדובר על ביקורת, פגיעה, או כעס. הדבר קשה במיוחד פנים אל פנים אבל גם בכתב הדבר לא פשוט. אני רואה עד כמה ידם של אנשים כאן קלה על המקלדת כשהם כותבים "אני אוהבת אותך", ואיש אפילו לא משבח אותם על הכנות הרגשית (בהנחה שזה נאמר בכנות), ולי קשה אפילו לכתוב את זה פה בתוך מירכאות, גם כשזה לא מופנה לשום אדם ספציפי. לתחושתי, לגלות למישהו איך אני מרגישה כלפיו משאיר אותי פגיעה כי אני נתונה לחסדי אותו מישהו. אם אני אוהבת אותו ייתכן שדבריו יגלו לי שזה לא הדדי. אם הוא ידע שאני כועסת עליו ייתכן שזה יכאב לו והוא ישנא אותי על כך. עם הפגיעות הזו אני לא מסוגלת להתמודד. ומן הצד השני, גם לקבל ביקורת אישית (בניגוד למקצועית) קשה לי, אבל זה מילא, להיחשף לגילויי אהבה מילוליים שמישהו מרעיף עליי מביך אותי כליל. מחמאות זה בסדר, אבל עם גילויי אהבה או אפילו חיבה אין לי מושג מה עושים. במובן הזה היה לי מאוד נוח כשלמדתי בסדנת הכתיבה שרגשות בסיפור "צריך" לעורר על ידי תיאור התנהגויות ולא על ידי אמירתם המפורשת או בתרגום חופשי מאנגלית: "הראי! אל תאמרי!". הכלל הספרותי הזה היה לי כל כך טבעי כי הוא משמש אותי גם בחיי. המסקנה שלי אפוא היא שקל לי מאוד לדבר על עצמי וקשה לי מאוד לומר דברים לאחר. אבל ייתכן שחוסר היכולת לספר לאנשים את מה שאני מרגישה כלפיהם נעוץ בסיבה עוד יותר ראשונית. לא רק שקשה לי להביע בפני אדם את מה שאני מרגישה כלפיו, אלא שלפעמים אני אפילו לא בטוחה מה אני מרגישה כלפי מישהו ברגע הנוכחי. |