לפני 16 שנה אובחן סרטן הכבד אצל אבא שלי ונקבע לו מועד לניתוח שאת פשרו אף אחד לא הסביר לו. עליך להתייצב במחלקה האונקולוגית בתאריך הנדרש וזהו. שום הסבר שום פירוט.  

התקשרתי לרופא המטפל וביקשתי להפגש איתו . הרופא היה אדיב וחביב והציע שנפגש בעוד שלשה שבועות והוא יסביר לי הכל.

"אבל ד"ר, הניתוח בעוד שלשה ימים, ואני מבקש להפגש לפני." אמרתי

 "אני ממש מצטער אבל הכל מלא, אולי אם תתקשר בעוד שבוע יהיה איזה ביטול" - אמר ד"ר נ.

"אבל זה גם אחרי..." מילמלתי מיואש.

"נו מה לעשות" השיב ד"ר נ. ובקולו הייתה אמפטיה שנקלטה במוחי

"אולי אני יכול לבוא לפגישה פרטית?" שאלתי.

"היום בארבע, אצלי במשרד בבית רופאים, זה מול הסינמטק, תוכל לחנות בביכורי העיתים" - הרופא הוכיח שיש לו ניסיון בתדרוך חסרי חוש כיוון כמוני.

הפגישה נערכה במועד. הרופא חקר ושאל וגילה ענין רב בי ובמקום העבודה שלי, בתפקידי ובשכרי וכמה מרוויחה אשתי. כל אלו כמובן פרטים חשובים מאוד באיבחון המחלה של אבא שלי.

כנראה שיש איזה מחקר שגילה שיש תופעות שנובעות מגנטיות הפוכה, כלומר תלוש המשכורת של הילד שגורם למחלות אצל אביו. בקושי התאפשר לי לשאול על אבא שלי. ד"ר נ. (לא מגיימס בונד)אמר בקצרה שזה ניתוח שבו סותמים עורק שמגיע לכבד (אל תהרגו אותי אם איני מדייק) וכאשר תיפסק אספקת הדם לחלק הנגוע- ימות גם הגידול ועדיין ישאר מספיק כבד לתפקוד.

"יש סיכוי של 25% להחלמה. 400 ש"ח בבקשה." וכבר הוא הוציא את פנקס הקבלות ולא שכח להוסיף את המע"מ כדת וכדין. 

לא אלאה אותכם בפרטים.הניתוח מעולם לא בוצע.

אבא שלי נכנס לבית החולים ואחרי חודשיים יצא לבית קברות. 

כל פעם שרציתי לקבל מידע על מצבו ולמה לא מבצעים את הניתוח ומדוע מבצעים בו בדיקות כה משונות, שהאחרונה שבהן - הרגה אותו בייסורי תופת, הייתי מתקבל בברכה במשרד שבבית רופאים ותמיד קיבלתי קבלה וחשבונית חוקית. 

ביום בו אחזתי בידי במודעות השחורות עם שם אבי במרכזן, באותיות גדולות ושחורות, חשבתי לעצמי: "יש לי שני פעוטים בבית, אם אצא למלחמה על מה שקרה כאן אשאב כולי ולילדיי לא יהיה אבא. לי אין אבא אבל אין סיבה שגם להם לא יהיה. מספיק שאיבדו את סבא". 

שש עשרה שנה חלפו ואני עוד זוכר את מראה פניו של אבא שלי כשלקחתי אותו, באופן פרטי לרופא מומחה אחר, שאמר שזהו ואבא שלי הביט בו ועיניו וגם שלי דמעו כהוא אמר" אבל ד"ר איך אפשר עכשיו שיש לי שתי נכדות ואני כל כך מאושר.. איך אפשר?"

והנחתי. וויתרתי. אבל לא שכחתי. לא שכחתי.