בשבוע שעבר נסענו לחופש, שלושתינו. סוף סוף חופש.

אנחנו מתקדמים לכיוון צפון, מזג האוויר לא לצידינו, המזגן מתאמץ.

ברכב שלמה ארצי, מתוך "ירח" לפעמים אנחנו מצטרפים אליו, לפעמים הוא שר לבד.

הילדה מאחור, בבוסטר שלה, מסביבה בערך 20 בובות.

הגענו לצומת סומך ואופס, הרמזור התחלף.

בזוית העין ראיתי חבורת ילדים על המדרכה הצרה, רבים על חפץ כלשהוא.

עזבו אותי בשקט, אני בדרך לחופש, לא רוצה להתעמק בכלום.

"בזכרוני השני אם עינייך אינן מטעות אותי,

משליך גיטרה ואבי עליי צורח

ואימי אומרת זה החוטא שלי

ולוקחת אותי לטיול מנחם מול ירח"

ילד ערבי כבן 8 צץ מולנו, הרמזור ארוך, לא מתכוון להתחלף.

הוא מעמיד וישר אחד ומניח סמרטוט מטונף ויבש על החלון הקדמי.

אנחנו מאותתים לו בתנועות ידיים משהו כמו "לא" ו "לך" והוא פשוט עומד לו שם, לא מנסה לנקות אפילו.

זאת לא המטרה, כך יסתבר. בעלי מצפצף, הילד אדיש. לוחץ קלות על הגז, אדיש לגמרי.

נשען על הרכב עם הסמרטוט שלו. אני פותחת את החלון, זה הרגע שלו- אסור לו לפספס,

הוא מניח את כף היד שלו על החלון הפתוח.

"שקל" הוא אומר.

"תזיז את היד" אני אומרת.

"שקל" הוא ממשיך,

"תוציא את היד שלך" אני צועקת.

"שקל" הוא מסתכל אחורה לכיוון הילדה. מסתכל פעם, מסתכל פעמיים,

"מי זה?" הילדה שואלת.

"5 שקל" הוא אומר.

אני מסתכלת לו לתוך העיניים, הוא קרוב מאוד. העיניים שלו ריקות, אולי הוא מסומם. הוא לא רואה אותי בכלל.

"ילד, תזיז את היד שלך ותעוף מכאן" אני כבר כועסת, אני גם מפחדת, הוא מסוגל לרסס אותנו עם תרסיס נגד ג'וקים ישר בעיניים מרוב כעס ואכזבה, הילדה שם, היא קטנה, משחקת עם הבובה ציפי.

הרמזור מתחלף ואנחנו נוסעים, עוצרים בצד אחרי הסיבוב, להוריד את הוישר. הילד כבר ברכב הבא, כמובן.

"זה היה ניסיון סחיטה מזעזע! ראית את החוצפן הקטן הזה?" אני אומרת לבעלי.

אני עצבנית בדיעבד "אם הוא היה מושיט את היד הייתי כבר נותנת לו, אבל ככה?" ובעלי אומר "הוא היה הילד הבוגר ביותר בחבורה, לא ראית?", אני משתתקת. חושבת על האמא שלו, זו שילדה אותו, שהניקה אותו אולי. איפה היא? "הם רבים על הסמרטוט המסריח הזה, זה הנכס הכי יקר שלהם" בעלי אומר וליבי נחמץ.

פתאום אני דואגת לילד "בטח יש שם מבוגר כלשהוא שלוקח להם את הפרוטות האלו בסוף היום, שיודע לעשות שימוש ברחמים שילד מעורר" אני נחרדת מהמחשבה "אלוהים יודע מה הוא נאלץ לעבור, להלחם על השקלים האלה בעקשנות כזו, ובסוף גם זה נלקח. אולי בעד עוד מנה".

שלמה ארצי ממשיך בשלו. אנחנו שותקים "אנחנו בחופש, זוכרת?".

עבר מאז שבוע,

והילד הזה,

שלדעתי אפילו לא בן 8,

לא זז לי הראש.