עכשיו אני במים הגועשים, רגעים שוחה, רגעים צף, מנסה להסדיר נשימה. ראשי סחרחר עלי וארוחת הבוקר, שאכלתי לפני פרק זמן לא מספיק ארוך כפי הנראה, עושה עכשיו דרכה חזרה במעלה בטני, כאילו מבקשת להתפרץ לה אל המעמקים השוקקים סביבי. אני מתנשף בחוזקה וחש שליבי עומד לפרוץ החוצה ממקומו. ידי לופתות בכוח את גוף הגלשן ואני מחליט להישאר בתנוחה הזאת עוד מספר שניות. ניסיון העבר לימד אותי כי ברגעים האלה הכי חשוב לשמור על ריכוז, לא להילחץ ולהחזיר את האוויר לריאות. יש לזה מחיר, אני כבר יודע. כל עוד אני במים, אני נסחף.  

הים סביבי גועש ורוגש ועם כל גל אני מתרומם, מציץ הצצה חטופה בחוף, ושב וצולל למטה. אני מחליט כי הגיע הזמן לנסות ולעמוד.  אני מושך את גופי ונעמד עם הברכיים על הגלשן. במהלך התנועה ברכיי נשרטות ואני אפילו לא עוצר להביט בהן. אני תופס את חבל ההרמה של התורן ונעמד כשגופי שפוף על מנת לשמור על שיווי משקל. תנשום עמוק ותתרכז, אני משנן לעצמי בקול רם. הגלים מאחורי גבוהים, כמעט מטר אני מעריך. כל ניסיון הרמה של המפרש חייב להיעשות בהרמוניה מושלמת עם תנועת הים. משיכה בחבל ההרמה בזמן שהגל מתרומם לו מתחתי תגרום באופן מיידי לנפילה אחורנית ולחזרה לתחילת התהליך.  

כך אני עומד כפוף, מנסה להרגיש את קצב תנועת הגלים, על מנת לתזמן בצורה נכונה את רגע ההנפה. הנה עבר לו גל גדול. אני חושב שיש סיכוי טוב שיעברו עוד מספר שניות עד אשר יגיע הבא אחריו. תמשוך, אני אומר לעצמי ומושך בחוזקה בחבל הקשור לתורן. התורן ובעקבותיו המפרש מתרוממים מהמים ואני אוחז בם בשתי ידיי. אני לוקח נשימה עמוקה וממתין כשברכיי כפופות וכל גופי דרוך. עכשיו אני מרגיש כבר קצת יותר טוב. אני יודע שעדיין לא יצאתי מכלל סכנה. תנועה שלא תהיה מחושבת היטב תגרום באופן הברוטאלי ביותר להטלתי חזרה  למים.  

אני מזיז בזהירות את רגליי לצד האחורי. עם ידי השמאלית אני מרחיק את קצהו הקדמי של המפרש ועם ידי הימנית אני מושך כלפי הגוף את קצהו האחורי. אני מזדקף. הידיים עדיין רועדות להן מהמאמץ. השריטה בברך נשטפת לה מידי מספר שניות בזרזיף של מי ים צלולים ומתחילה לשרוף. אני לא מרשה לעצמי בשלב זה להתייחס לגוף. אני מחבר את חגורת הטרפז המונחת על מותני לחבקים ומטה בזהירות את משקל גופי לאחור. מעתה והלאה זו כבר עבודה רצופה של כפות הרגלים.    

אני מביט לפנים ורואה רק עליות ומורדות של מי ים גועשים. אני מיישר את חרטום הגלשן לכיוון החוף וחש את מהירות ההתקדמות עולה לה בהדרגה. אני לא ממש שולט בתנועה. הרוח הנושבת בגבי מכה במפרש בצורה לא רציפה ואני מתנדנד קדימה ואחורה. בנוסף, הים לא מסודר ורצף תנועת הגלים אינו קבוע. רגע אחד אני נשען מלוא משקלי לאחור במטרה לתת משקל נגד למפרש, ורגע אחרי, כאשר הרוח מפסיקה במפתיע, אני נע במהירות קדימה על מנת להתייצב. ככה אני מתקדם איזה חמש מאות מטר אני מעריך.   

בדרך כלל, בשלב זה של הגלישה אני כבר חוזר לעצמי. אולם הפעם, המלחמה עדיין בעיצומה. לפתע הגלשן מתעתע בי. בזמן שהגוף מוטה לפנים סופג המפרש מכת רוח חזקה. משקלי משול במקרה זה למשקל נוצה. הרוח החזקה מושכת אותי איתה קדימה ואני מותך לפנים, למים. בדרך סופגת כף רגלי השמאלית מכה חזקה מהתורן. אני שוב במים. שוב מנסה להסדיר נשימה. העיניים עדיין סגורות ואני מגשש קדימה עם ידי על מנת לאחוז בגלשן. אסור לי לאבד אותו בשלב זה.  למרות העייפות אני שוב משתדל לשמור על ריכוז. החוף אינו רחוק, בערך שלושה קילומטר,  אני אומר לעצמי בזמן שאני שוב גורר את הברכיים במעלה הבורד.

הפעם אני מצליח להתייצב בצורה יחסית מהירה ומנווט עצמי קדימה ביתר זהירות. זה לא הזמן לקחת סיכונים מיותרים. אני מתקדם לכיוון החוף בצורה איטית מאוד, משתדל בריכוז רב לשמור על שיווי משקל. מסביבי מתנפצים גלים ויוצרים מערבולות אימתניות. חולפות להן עוד מספר דקות ארוכות של ספק גלישה, ספק עמידה סיזיפית על גלשן, עד שאני מרגיש כי יצאתי מכלל סכנה. אני מגיע למים הרדודים ומטיל עצמי אליהם באפיסת כוחות. כמו מלמעלה נוחתת ברכי הימנית על סלע ואני מקלל בקול. אני נשאר לשכב במים חבוק לציוד. יום קשה אני חושב בעודי מושך את הציוד לכיוון החוף. מרחוק אני רואה, באים לעברי, שני חברה צעירים ומציעים עזרה בנשיאת הציוד. כנראה שאני לא רק מרגיש אלא גם נראה עייף ומדמם. תבורכו אני אומר ומדדה לי החוצה. אני יושב עכשיו על החוף מחזיק ביד פחית בירה קרה. מה יש בטירוף הזה שמושך אותי כל כך אני חושב, ומביט על השמש השוקעת לה בעצלתיים מאחורי הגלים.