ימי שישי אחר הצהרים היו הימים האהובים עלי. בעוד שבמשך השבוע היו הביקורים בשדרה קצרים ונערכו בדרך כלל בחופזה מדי בוקר וערב. בימי שישי היינו שלושתנו מבלים בה שעות על גבי שעות. נפגשים עם חברים ומשחקים. באותו יום השישי כבר כמעט איבדתי סבלנות לגמרי בהמתנה ליד הדלת. קשקשתי בחוזקה בזנבי ואף פלטתי נביחה קלה מפאת חוסר שביעות רצוני. סוף-סוף ראיתי את לילך ודני מתקרבים לעבר היציאה. נבחתי בקול והנהנתי זנבי בחוזקה.  

מדי בוקר לילך ואני היינו יורדים להליכה קצרה בשדרה שליד ביתנו בעוד שדני היה נשאר לנום את שנתו. היא היתה מתעוררת בשש בבוקר, זורקת על עצמה את השרוול, חולצה מקומטת ונועלת ברישול את קבקבי הקרוקס המצחיקות, שאפילו ממבט של לברדור מעורב, חסר תעודות ייחוס רשמיות, נראו לי מגוחכות למדי. כשלא קמה בזמן הייתי מזנק למיטתם ומלקק את פניה עד שהיתה מתעוררת ומחזירה לי נשיקה רטובה ואוהבת.  מאוד אהבתי להימצא בתוך מיטתם. הריח שם היה פשוט משכר, משול לגן עדן ממש. ניחוח של זיעת אדם מעורבב בארומת חומרי ניקוי. כזו הנודפת ממצעים נקיים. לעיתים, העוצמה הטמונה בריח המרוכז היתה מוציאה אותי משלוותי והייתי מתגלגל במיטה מפסק רגליי באוויר ונובח בקול להנאתי, סתם כך בלי סיבה. 

דני כבר הסביר לי פעמים רבות שהוא ממש לא אוהב את כניסתי ליצועם. בטח ובטח כאשר אני עושה זאת מוקדם בבוקר, מקפיד לרחרח את גופם ולהותיר ריר ושערות בכל עבר. בכלל, אני חושב שאם הייתי צריך לבחור בין דני ללילך, היא היתה מנצחת בהליכה. למרות שדני הקפיד למלא אחר חובותיו ולהוציא אותי לטיול היומי כל ערב, הרגשתי שהוא עושה זאת בחוסר חשק. אולי אפילו מתוך רצון לרצות את לילך.  היא לעומת זאת אהבה אותי אהבת אמת ממש, כאהוב אמא כלבה את גוריה הקטנים. היא נהגה ללטף אותי במשך שעות לדבר איתי ולקחת אותי לכול מקום אליו הלכה. ברגעים האינטימיים שהיו לנו ביום, טרם כניסתו של דני הביתה, הייתי מגרגר לי להנאתי בזרועותיה בעוד שנינו היינו שורצים על הכורסא הגדולה וצופים לנו בתמונות הבוקעות מהקופסא שליד הקיר.  

באותו היום, עם פתיחת הדלת, פרצתי לי בריצת אמוק לכיוון חדר המדרגות. היה זה מעין נוהג רגיל שבו הייתי ממהר להגיע לפני לילך ודני לקדמת הבניין. שם הייתי מחכה להם, זוקר אוזני ומקשקש בזנבי על מנת להודיע להם שהעולם כולו ממתין לפגוש בנו. אלא שהפעם קרה דבר מוזר שלא קרה לי מעולם. עם הגיעי למדרכה, עלה באפי ניחוח מדהים, אלוהי ממש.  הבטתי לשדרה וראיתי מולי, צועדת לה בגאווה, כלבת ג'יק ראסל טרייר יפיפייה. היא הביטה לעברי לרגע קט ומיד סובבה צווארה חזרה לפנים והמשיכה לצעוד קדימה כמו נסיכה כלבית אמיתית. לשניה היססתי. שמעתי את קולה של לילך קורא בשמי, דונדי, חכה לנו.

באמת שרציתי להמתין. אולם, דחף חזק, חזק ממני, כזה השמור בדרך כלל לחיות הבר הנאבקות על זכות הקיום בטבע, משך אותי באופן בלתי אמצעי אל המלאך שלי, שעמד עוד רגע להיעלם מאחורי פינת הרחוב הבאה.  פתחתי בריצת אמוק על מנת להשיג את חברתי החדשה. פניתי לרחוב הצדדי אך משום מה לא ראיתי אותה. המשכתי לרוץ לפנים בכל כוחי. חציתי כבישים ומדרכות, מבלי לשים לב בכלל לכיוון או לסכנות הטמונות בדרך. כעבור פרק זמן לא ברור עצרתי והתבוננתי סביבי. הגעתי לשפת הים.  הבטתי לאחור אבל שום דבר לא נראה לי מוכר או ידידותי. הבניין עם הכניסה היפה, בית הקפה הקטן והגינה הציבורית ששכנה ממול לביתנו, אף אחד מהם לא היה שם. 

קבוצת נערים אשר רבצו על החוף שרקו לעברי וקראו לי לבוא לשחק עימם. בשלב הזה כבר לא היה לי מצב רוח להתחלות חדשות. כל שרציתי היה לשוב לזרועותיה של לילך. אפילו למגע ידו ההססני של דני התגעגעתי. התחלתי לנוע ברחובות העיר לחפש את אהוביי. הלילה הגיע ונשכבתי לי לתומי מתחת לספסל באחת השדרות. הייתי רעב ומותש וכל מה שרציתי היה לישון. כשעיני כבר כמעט נעצמו עלתה באפי ארומה מוכרת. זחלתי לי החוצה  והנה ראיתי אותה. לילך הלכה לה שם, מתנדנדת, סוקרת, מחפשת אותי וקוראת בשמי.