יוצאים לים

יש קסדות, יש חגורות, יוצאים עם הקיאקים לתפוס גלים.

יוצאים קצת לעומק

כמו בשיר של סנדרסון, מחכים במים שיבוא הגל. לא, הוא לא גבוה. לא זזים בכלל...

פה ושם יש גל קטן שאפשר לתפוס. זה מפתה, אבל אני יודע שאם אתפוס את הגל הזה, כשארד איתו לחוף תתחיל התקפה של גלים בומבסטים ואאלץ להביט בקנאה בחבריי שחיכו בסבלנות ועכשו הם גולשים להם בכיף.

כמובן שכשאגיע בחזרה לעומק הגלים ירדו והים יירגע.

אז מחכים. מתנדנדים בקיאק ומחכים.

פתאום משהו נחת מהשמים!

זה היה משהו גדול ולבן, לא הצלחנו לזהות מה זה.

זה נפל, ספק נופל ספק צונח, מהשמים לים ונחת על המים במרחק כשני קילומטר מאיתנו.

אבינועם מסתכל עלי ואומר "יאללה, בוא נחתור לשם ונראה מה זה!"

אנחנו מסובבים את החרטום ומתחילים לחתור, החוצה, לעומק הים.

אבינועם מתחיל להעלות השארות. זה טייס שפלט, צנחן שלא נפתח לו המצנח כמו שצריך, זה לוויין שנפל. אבינועם חותר מהר, הוא במשימת חילוץ.

הדמיון שלי עובד קצת אחרת. אני כבר חושב איך נמצא שם צלחת מעופפת, ממנה יצא חייזר פצוע ויבקש את עזרתנו.

או שהוא ישתלט לנו על הגוף ויהפוך אותנו לזומבים אוכלי אדם.

אם זה חייזר, אולי הוא נושא מחלות חדשות.

אולי אנחנו השניים הראשונים שיידבקו במחלה שתשמיד את האנושות כולה.

או אולי רק את מדינת ישראל.

אולי זו בכלל לוחמה ביולוגית,

או כימית,

אולי נמצא שם טיל גרעיני עם דגל איראן וטיימר שסופר אחורה מ-10 שניות.

אולי בעוד 10 שניות יהיה פה פיצוץ גרעיני, בלב ים.

ואנחנו כל כך קרובים אליו, לא יהיה לנו זמן להימלט.

אני חושב על אילו גלים גדולים פיצוץ גרעיני יכול להעלות בלב ים.

בכל זאת, באנו הבוקר לתפוס גלים...

אנחנו מתקרבים אל העצם. אפשר לראות שהוא מורכב מחלקים לבנים וזהובים, אך עדיין לא ניתן לזהות.

אבינועם חותר מהר, אני מנסה לעמוד בקצב. סחתיין עליו, גדול ממני ב-8 שנים והוא בכושר מצויין.

אבינועם מגיע לחפץ. אני מגיע אחריו, מתנשף.

אבינועם מביט בחפץ ואומר "אני לא מאמין..."

גם אני מתקשה להאמין.

אני לא מאמין שחתרנו שני קילומטר בשביל זר בלונים!!!