"וולקום טו אינגלנד מיס גולדשטיין" אומר הפקיד הסיקי הנינוח. לראשו טורבן שחור גבוה ועל לחייו מעוטר זקן עבות בן עשרות שנים. ענת ממהרת. השעה כבר שלוש אחר הצהריים ויש לה עוד המון דברים להספיק היום. המסוע מתחיל להסתובב ומזוודות נפלטות אליו. מסביב בלגן. כולם רוצים לאסוף את כבודתם מהר ולצאת. לוקח לה כמעט שעה למצוא את ארבעת המזוודות הגדולות שהביאה.

עכשיו היא כבר מחוץ לטרמינל. ביציאה מבחין מבטה באיש מבוגר המחזיק בשלט הנושא את שמה. הם נכנסים למונית מאולתרת ומתחילים בנסיעה לעיר. הדרך ופנויה והם מגיעים תוך עשרים דקות. המונית נעצרת מול פתח המלונית ולאחר התמקמות מהירה היא מחליטה לעשות סיבוב. האוויר הקר מפלח את ריאותיה כשהיא נעמדת על המדרכה. מסביב תנועה דלילה של אנשים. רובם חנוטים בחליפות ועניבות, ממהרים הביתה עם סיום יום העבודה. זרזיף גשם מרטיב את פניה וחודר לצווארה. מהצד השני של הרחוב היא רואה שלט מוכר "סטראבקס". היא מזמינה גרנדה לטה ובראוני ומתיישבת ליד החלון. אצבעותיה מלפפות את הספל בחוזקה, מעבירות את חומו אל העור ועמוק עד לעצמות.  

רוני והיא הכירו בדיוק לפני שנתיים. הוא הגיעה לביתה בעקבות מודעה שפרסמה באתר האוניברסיטה, בנוגע לספרי חשבונאות למכירה. הפגישה ההיא הובילה לקשר רומנטי, ודי מהר רוני עבר להתגורר עימה בדירה השכורה ברמת אביב. הוא היה צעיר ממנה בשנתיים, אבל בפועל התנהג כבוגר לגילו. רגוע, שליו ורציני. היא אהבה את התכונות הללו והרגישה שהקשר עימו הכניס לחייה סדר. קשה להיות רווקה, לצאת לבארים בערב ולעבוד כמתמחה בפירמת רואה חשבון גדולה. התמיכה והעידוד שלו עזרו לה להתגבר על דרישות העבודה והיא הרגישה באותה תקופה שחייהם נמצאים על מסלול נכון, בריא.   

בסטארבאקס המולה. צעירים וצעירות מכל הלאומים משוחחים ביניהם וצוחקים. מולה יושב זוג מטיילים. לפי הגובה וגוון העור הם נראים סקנדינבים. הבחור רוכן מעל מפת טיולים הפרושה על השולחן, נראה כאילו מתכנן את היעד הבא. הבחורה שעונה עליו, מעשה קלות את צווארו. ענת מסלקת את מבטה בבהילות על מנת שלא להראות כמי שחודרת לפרטיות. בהביטה בדמותה המשתקפת בזגוגית היא מבחינה כי כלל לא הורידה את המעיל. הצעיף גם כן עדיין רכוס סביב צווארה.  

בתחילת הקשר הם היו זוג די מוצלח. רוני אהב להפתיע אותה במתנות קטנות שהתאימו לתקציבו הסטודנטיאלי והיא היתה דואגת לפנק אותו בחזרה. למרות החיים הדחוסים שחיו, הקפידו לצאת, לפגוש חברים ולבקר את המשפחות בסופי שבוע. כשהייתה נפגשת עם חברותיה לשיחות על "כוס קפה", בהן דיונים סביב נושא הזוגיות היו שכיחים, הגיע למסקנה כי היא ברת מזל. רוני בחור נאה, מושך אותה גופנית ונראה לה שגם היא מושכת אותו. יתרה מזאת שניהם אנשים אינטליגנטיים והתקשורת ביניהם טובה ולעיתים אף מאתגרת. באופן בלתי צפוי, בשנה השניה להתמחות, משהו החל להיסדק. היא נבחרה למתמחה מצטיינת והועברה למחלקת מיזוגים ורכישות היוקרתית בה נדרשה לעבוד שעות רבות. למרות שתמך בה כשדיברו, החל הוא, כאילו בתגובה, להעדר מהבית גם כן. בהתחלה עוד היה מתנצל על כך שלא דאג לסדר את הדירה או לקנות מצרכים, אולם עם הזמן, היה הדבר לשגרה. שניהם היו יוצאים מוקדם בבוקר וחוזרים מאוחר בלילה לדירה מבולגנת.    

לידה בבית הקפה שמעה צחוק קולני. משפחת מהגרים ממוצא הודי ישבה שם. זוג הורים בשנות הארבעים ושלושת ילדיהם. כולם התבוננו בילדה הקטנה שישבה ושיחקה לה בשקיות הסוכר. האב ישב בצד אחד של השולחן ומצידו שני בניו בעוד האם ישבה בצד השני, משגיח מקרוב על הקטנה שלא נראתה בת יותר משלוש. היא צפתה בהם מספר דקות וחשה את ההרמוניה המשפחתית השוררת ביניהם.

היא נשענה על החלון ועצמה עיניה. ענת הרגישה שלאט לאט הם מתרחקים. גם כשיש להם הזדמנות להיפגש יותר הם נמנעים מלעשות כן. היא ניסתה לשוחח עמו מספר פעמים, אבל התגובה שלו היתה תמיד שטחית ומבטלת. היא מצידה אפשרה לעבודה לסחוף אותה עוד ועוד, ולעיתים נשארה לעבוד במשרד כמעט כל הלילה. פעם אחת כשיצאה להפסקת קפה חפוזה קלטו עיניה את רוני יושב מול נערה צעירה בבית הקפה. בערב כששאלה אותו מה עשה אחר הצהריים ענה שלמד יחד עם חבר למבחן במימון. ראיתי אותך יושב בארומה עם מישהי אמרה. רוני החוויר ומלמל משהו לא ברור על ידידה לספסל הלימודים. למה שיקרת? לא היה נעים לי, לא רציתי שתחשדי שאני עושה משהו לא בסדר ענה. היא היתה עייפה מכדי להמשיך ולשאול אותו שאלות בנוגע ל"ידידה" ופרשה לישון בלי להגיד לילה טוב. מאותו היום היה ביניהם מתח מתמיד. לא כזה שגורם למריבות קולניות אלא מתח שקט בו לא מפריעים אחד לשניה. המחשבות בראשה לא הפסיקו להתרוצץ ובטחונה בקשר הלך ונמוג. הוא מצידו לא עשה מאום על מנת לחזק את אמונתה באהבתו ונראה היה לה כי ישמח אם ייפרדו.  

החלון עליו נשענה היה קר והיא חשה כי ידיה קפואות. עיניה נפתחו ומבטה החל לסקור את בית הקפה. נראה היה כי המשפחה ההודית הלכה לפני זמן רב וחוץ ממנה נותרו בבית הקפה רק עוד שני אנשים בגפם. בשולחן ליד דלת הכניסה ישב לו אדם מבוגר יחסית כבן שישים. הוא התבונן החוצה לעבר הרחוב. מנסה כאילו למצוץ עוד קצת חיים מהיום שעמד כבר להיגמר לו. בצידו האחר של בית הקפה ישבה לה אישה בשנות הארבעים המאוחרות לחייה. האישה, בעלת פרצוף נאה היתה לבושה בבגדים שנראו כאילו שייכים לצוות עובדים של בית מלון. היא נשענה על השולחן עם המרפקים. נראה היה כי היתה עייפה מתלאות היום.   

איך הגעתי לכאן חשבה לעצמה ענת בעת שהסתכלה באישה קמה ונעה לכיוון היציאה מבית הקפה. בערב שבת לפני חודש אמרה לרוני שהיא שוקלת לנסוע לאנגליה על מנת ללמוד לתואר שני במנהל עסקים. היא לא ממש האמינה שתממש זאת. ההרשמה המאוחרת ללימודים עמדה להיסגר עוד באותו סוף השבוע, ובאותו הרגע היה זה מעין בלון ניסוי שבחרה לשחרר לאוויר. רוני מצידו זע בכורסא באי נוחות אבל המשיך לשאול שאלות ענייניות לגבי מהות הלימודים, העלויות ופרק הזמן המדובר. הוא לא נראה מופתע, עצוב או מאוכזב. כשהעירה לו על כך אמר שלא היה רוצה לחיות במערכת יחסים בה אם צד רוצה לממש את עצמו הצד השני עוצר בעדו. ולכן, אם היא תבחר בשינוי קריירה הוא לא חושב שיש לו זכות למנוע בעדה. לגבי הפרדה הפיזית ענה שלפעמים זה טוב להתרחק ולהעמיד את היחסים במבחן. ושאם היא תבחר לעשות כן, זה מקובל עליו. בלילה לא עצמה עין. תגובתו של רוני הכעיסה אותה מאוד. קור, קורקטיות וחוסר אכפתיות, כך חשבה. מה אני עושה פה בכלל שאלה את עצמה.

כשיצא מהמיטה בבוקר בדרכו לאוניברסיטה עשתה עצמה כישנה. מיד כששמעה את הדלת נטרקת קמה מהמיטה, העלתה את טופס ההרשמה המאוחרת למחשב והחלה למלא את הפרטים במרץ. בחוץ כבר החשיך לגמרי. השעה רק חמש וחצי אחרי הצהריים אבל נראה כמו אמצע הלילה. היא לקחה את הבראוני בו לא נגעה, והכניסה לתיק הצד. הקפה היה טעים אבל לא כמו בארץ. היא צעדה במהירות לכיוון תחנת הרכבת התחתית. משרדי האוניברסיטה אמורים להיות פתוחים עד שבע בערב, ואנג'לה הפקידה החביבה מהמזכירות הבטיחה שתחכה לה במשרד על מנת להבטיח את קליטתה כסטודנטית מן המניין, עוד באותו היום.