"סליחה, סליחה, אני צריכה לרדת". האישה שלפני זזה קצת הצידה ואני נדחפת, מזיעה, מספיקה בשניה האחרונה להידחק החוצה מהאוטובוס. יום שישי בצהריים והשמש מכה בכל הכוח. כולם ברחוב ממהרים, מזיעים, רוצים כבר להגיע הביתה לשבת. מישה כבר בבית. הוא סיים ללמוד היום בשתים עשרה והוא בטח כבר מת מרעב. אני הולכת לאט, אוחזת בקושי בשתי שקיות גדושות בפירות וירקות. אני מטפסת לקומה השלישית ונכנסת הביתה.

"מאמה, מה יש לאכול"? קורא לי מישה מחדרו. "רק רגע חמוד", אני עונה כמעט בלחישה. מישה יוצא מהחדר ומתיישב לידי. "אוי מאמה", הוא אומר, "את נראית סחוטה כמו סמרטוט. למה את לא מרשה לי לבוא איתך לשוק"? אני מנשקת אותו, למרות שאני יודעת שהוא כבר לא נהנה מזה. הוא ממש ילד גדול. מישה ילד יפה שלי.

"אתה צעיר, צריך ללמוד להיות חכם", אני אומרת. "יהיו לך עוד מספיק הזדמנויות לסחוב סלים", תאמין לי. מסכן, אני חושבת, בטח כבר גווע. מישה עוזר לי להכין את ארוחת הצהריים. הוא חותך ירקות לסלט בזמן שאני מערבבת את תפוחי האדמה. אני פורסת את המפה הפרחונית של יום שישי ומוזגת מים קרים לכוסות. אז ספר לי איך היה היום בבית הספר, היה משהו מיוחד? "קשה מאמה", הוא עונה. בתיכון הריאלי הזה כל היום לומדים דברים מסובכים. מתמטיקה, פיזיקה, מחשבים. ממש לא נותנים למוח לנוח לשניה. אני מחייכת. "מאיפה קיבלת את השכל הזה" אני שואלת, ועונה באותה נשימה, "זה בטוח לא ממני". "די מאמה, את הכי חכמה בעולם", הוא עונה לי ותוך שניות מחסל את כל תפוחי האדמה שבצלחת.  

"נו בכול זאת ספר משהו לאימא שלך", אני דוחקת בו. "שיחקנו היום כדורסל בהפסקה", הוא עונה. אנחנו, הכיתה של הרוסים החנונים נגד הכיתה של הספורט. "את יודעת מה מאמה, ניצחנו. הם לא ידעו מה זה להילחם נגד מוטיבציה רוסית". אנחנו מחייכים. "אה, ומאמה בסוף החודש יש טיול שנתי. החליטו השנה שהטיול יהיה בתחילת השנה בשביל לגבש את הכיתה". הנה, תקראי הוא אומר, ומגיש לי את המעטפה עם ההסברים. 

אני רוצה לנשק אותו שוב אבל מחליטה להתאפק. לך, לך תנוח אני אומרת, "אני כבר אסדר פה". חבל שאבא שלו לא רואה אותו, הוא בטח היה מתפוצץ מגאווה. אבל ולודיה לא רצה לבוא לארץ. כשנפתחו השערים לי היה ברור שאנחנו לא נשארים. אבל הוא חשב אחרת. רצה לנסוע לולדיוסטוק. חשב שהוא איש עסקים גדול ושהפרסטרויקה תביא לו הזדמנות להתעשר. סיכמנו שאנחנו ניסע והוא יצטרף, עשיר,  תוך שנה. אבל זה לא קרה. משאית אחת, נהוגה על-ידי אוקראיני שיכור, חיסלה אותו והשאירה את מישה ואותי לבד. 

אני קמה ומתחילה לשטוף את הכלים המלוכלכים.  אני מחכה עוד כמה דקות, רוצה להיות בטוחה שמישה כבר נח במיטה. אני מתיישבת על הכסא הישן במרפסת, פותחת את המעטפה ומתחילה לקרוא. המכתב ארוך ואני קוראת מאוד לאט. המנהלת מסבירה שם על חשיבות הגיבוש של הילדים וכמה עוזרים לשם כך טיולים בטבע. הרבה מילים בעברית אני לא יודעת, אבל את סוף המכתב אני דווקא מבינה טוב טוב. עד סוף החודש צריך לשלם 450 ₪ עבור הטיול.

הכוס קצת רועדת לי ביד בזמן שאני מקרבת את המים לפה. אני שותה לגימה, עוצמת את העיניים ונשענת לאחור. אחרי דקה אני פוקחת את העיניים ונושמת עמוק.  אני קמה ונכנסת חזרה לדירה. מתקשרת למאיר. "שלום מאיר זאת לובה מה נשמע"? בסדר, הוא עונה בחוסר סבלנות בולט. "תשמע מאיר, בקשר למשמרת בשבת הבאה בלילה, אני בעצם כן אוכל לבוא לתגבר את צוות הניקיון. בכלל, אני ממש צריכה משמרות החודש, אז אם אפשר, אני אשמח לתגבר בכול סופי השבוע". בסדר לובה, בסדר, רשמתי אותך. אבל דיר באלאק, אל תדפקי לי ברז. "אל תדאג מאיר", אני עונה. "עלי אתה יכול לסמוך".  

אני מנתקת את השיחה ומיד מחייגת שוב. הפעם ללריסה חברתי. "הלו", עונה לי קולה המנומנם של לריסה מעברו השני של הקו. מרוב לחץ שכחתי שעכשיו שלוש בצהריים, של יום שישי. "מצטערת שאני מעירה אותך", אני אומרת ללריסה. "תשמעי, אני יודעת שאת כבר לא מאמינה שאני רוצה לבוא איתך לאילת, אבל הפעם זה באמת לא יסתדר. התקשרו אלי עכשיו מהעבודה והתחננו שאני אבוא לתגבר. אני, אין לי לב לאכזב אותם. בפעם הבאה, אני מבטיחה שניסע שתינו ביחד ונחגוג לנו". אני שומעת את האכזבה בקולה. אני מנתקת ופוסעת לכיוון החדר של מישה. גם אני אראה יום אחד את אילת, אני חושבת לעצמי בזמן שאני מגניבה הצצה לחדרו, ורואה אותו ישן עם חיוך קל מרוח על פניו.