לאמא שלי היה חבר במשך שנתיים. הייתי בת 6, הוא היה הגבר הראשון שנכנס לחיי ואני זוכרת אותו מצויין. גרנו ביחד. בבוקר הוא היה יוצא מהבית ואחר הצהריים הוא היה חוזר. שאלתי את אמא שלי במה הוא עובד. היא אמרה שהוא כבר הרבה שנים לא עובד, אבל הוא הולך לעבודה. הוא עבד במשרד ממשלתי כלשהו, הפרוייקט שלשמו הוא נקרא לאותו משרד הסתיים בשלב מסויים, אבל הוא המשיך לפקוד את המקום מדי יום. ללא מטרה. היה בא ויושב ובצהריים היה לוקח את התיק וחוזר הביתה. מאז פגשתי כמה וכמה אנשים כאלה - כולם במשרות ציבוריות, כולם תלויים על בלימת התקן ומתנדנדים במשך שנים. לפעמים שכחו לשם מה נקראו מלכתחילה.

אותו חבר לא בזבז את זמנו בקריאת עיתונים וחיטוט באף. הו לא - הוא היה ממציא. בזמן שישב בחדרו מחוסר המטרה היה חושב על בעיות קיומיות וממציא להן פתרונות. באופן הזה הגה את הכובע לים - כובע קלקר בעשרת אלפים שקלים ישנים - למכירה על החוף. באופן הזה הגה תכשיר נגד יתושים שעד היום אני זוכרת את הריח שלו, שנרקח מחומרים שמנוניים ועבד מצויין.

יום אחד כשנכנסתי לסלון היא בכתה. למחרת ארזנו ועזבנו את הדירה ההיא. החבר חזר בתשובה ואנחנו התחלנו להתגרד בקיץ. ואני זוכרת אותו בכל פעם שמגיעה השעה 16:00, אין לי כבר מה לעשות, אבל לא נעים לי ללכת הביתה. 

לא יודעת אם לכתוב בלוג שווה ערך להמצאת תכשיר נגד יתושים, אבל זה מה שאני יודעת לעשות.