(הכותרת לקוחה מכאן)
יש שתי נקודות בסיסיות שנשים צריכות להבין בנוגע לגברים, על מנת שייפתרו כל בעיות הבינו-לבינה בעולם: 1. גברים אינם נשים 2. גברים אינם צופים בקומדיות רומנטיות.
מכירות את זה שרגע לפני שאתן הולכות לישון הוא לוחש לך באוזן: "זה היה מטורף. את הכי טובה שהייתה לי"? ואחר כך כשאתם הולכים לישון מחובקים, ואת קמה רק כשאת רואה שהוא הביא לך ארוחת בוקר למיטה עם ורד מסודר יפה בצד, את מתעטפת בחלוק הסאטן שלך ואז אתם עושים שוב אהבה? נו, וכשהוא בא אליכן הביתה כולו נסער רק כדי להגיד שהוא לא יכול להפסיק לחשוב עליכן, שהוא לא מבין איך הוא חי עד היום, שאת מלאת חוכמה, שאת יפה כמו ענן, ורכה כמו צמר גפן מתוק. ואת איך שאתן מתלבשות בשמלה הכי יפה שלכן? ואז הוא פותח את הדלת, מגמגם לרגע ואומר: "וואו, את מדהימה"?
מה, לא?
ברור שלא. הקטע הכי מפתיע, הוא שזה לא אומר שהוא לא אוהב אותך, ולא חושב עליך דברים טובים. זה רק אומר שבהכללה גסה גברים אומרים פחות. בואו נעבור למישור האישי, כדי שלא יגידו אחר כך שאני מוציאה את דיבתו של המין האהוב עלי.
שלב ההתאהבות שאחרי שלושה חודשים לא עושה סימנים של היעלמות יצר במקביל לקו המחשבה הקבוע שלי - קו מחשבה חדש. נושא העל של המחשבות שעוברות בו יכול להיקרא 'דברים טובים על אהובי'. ככה כשהוא ברמה המדויקת של זיפים שהופכת אותו ליותר יפה ממה שהוא בדרך כלל, עובר על הסרט הנע של קו המחשבות הזה מחשבת ה'יש לי את החבר היפה ביותר בעולם'. כשהוא מדבר בתשוקה על סנוניות ושולח לי סרטונים של חזירי בר עולה על הנתיב המחשבה של 'איך מצאתי בחור כל כך מיוחד', והרבה פעמים משתחלות לשם כל מיני מחשבות בכיוון של 'כל כך טוב לי איתו, הוא הופך אותי לבן אדם טוב יותר' בשלל וריאציות.
השלב הבא בתהליך המחשבתי הוא זה שלהערכתי ולתקוותי אינו קיים אצל בני המין הגברי, ואולי אצל בן זוגי באופן ספציפי. זהו הדחף הבלתי נשלט. הדחף מוביל לכך שאני אנסח את המחשבה באופן המרגש ביותר כפי שאני סבורה, ואעניק לו חופש ממחשבותיי בכך שאומר אותו בקול שרמנטי לאהובי.
כמובן שיש כמה סיבות לדחף הבלתי נשלט. קודם כל, הוא בלתי נשלט. כלומר, לפעמים הוא פורץ מתוך הרגשה שאי אפשר להכיל את כל הרגשות האלה בפנים, ולכן צריך לתת להן דרור. פרט לכך, האינטרס שלי בנקודה זו ביחסים היא להיטיב עם בן הזוג שלי, לכן אני רוצה להעלות לו את האגו/הביטחון העצמי/המצב רוח/הביטחון במערכת היחסים'. ולבסוף, ואני אכחיש אם תצטטו אותי, זה נאמר גם קצת כדי לקבל בחזרה.
באחד מן הימים בהם בילינו אחד בלי השני ויצאתי עד שזרחה השמש, עת חזרתי הביתה שלחתי לו הודעה מרגשת וארוכה בפייסבוק. ההודעה שלי כללה 174 מילים.
הוא החזיר לי חמש מילים.
ואז צצה הבחורה שבי ומתחנחנת: "אבל לפעמים אתה צריך להגיד לי דברים יפים". ואני מתרעמת וחושבת לעצמי, האם זו אני שאמרה את המשפט הלא הגיוני הזה למרות שכל אחת מחמש המילים שהוא שלח לי שווה לפחות 34.8 מילים שלי? (זה היחס, פתחתי מחשבון בשביל זה).
והוא מסביר לי בהיגיון רב שכשהוא אומר לי שהוא אוהב אותי זה כולל בתוכו את כל הדברים שאני מפרטת לגורמים. שבעיניו זה מטופש להגיד שאני חכמה, או שאני מצחיקה אותו, כי מן הסתם אם הוא אוהב אותי (ומדי פעם אני נאלצת אותו להבטיח לי שלא יגיד לי אף פעם סתם מתוך הרגל) אז זה בא כמו חופשה בתורכיה, הכול כלול.
הבעיה היא שבמודל שאנחנו גדלות עליו, בסרטים שאנחנו רואות עם החברה הכי טובה מיד לפני שאנחנו נלחמות בקרב כריות בתחתונים, הגברים מדברים כמו נשים. במידה מסוימת, הקומדיה הרומנטית היא המקבילה הנשית לפורנו. כמו שחלק מחבריי מופתעים לגלות שלא כל הבנות נכנסות למיטה בנעלי עקב, כמה מחברותיי לבטח יופתעו לגלות שט"ו באב אינו שונה בהרבה מי"ד באב.
ולכן, בכל פעם שהבחורה שבי מתקוממת, אני משתדלת להשקיט אותה בטיעוניו ההגיוניים.
אם זה עובד? לא ממש.
כמובן שאני מסייגת את כל הפוסט הזה באפשרות שהוא לא באמת חושב עלי דברים טובים.
מעין.
mayan.rodeh@gmail.com |