השבת, בדרך לשיעור, פתאום שמתי לב, שהקיץ מת. רוחות נשבו בין הבתים המכוערים של השכונה, כמו בסתיו, ופנחס אמר שזהו זה - אלול.

כתוב בכל מיני ספרים שבחודש הזה, חודש הרחמים והסליחות, שאמור להיות מנוצל לחשבון נפש, להפקת לקחים נוקבים מכל הטעויות והחטאים של שנה שלמה, ולתשובה, שמהותה היא חרטה על העבר וקבלת החלטות טובות לעתיד, המלך שכל השנה נמצא בתוך הארמון שלו, וכמעט ובלתי אפשרי לפגוש אותו, וגם אם כן, אז רק בתיאומים מיוחדים, ועם קשרים, ושעות של המתנה מפחידים ולדעתי גם מדכאים, בחודש הזה המלך יוצא מהארמון, יורד אל העם, והוא פוגש את כולם כמו שהם, בבגדי העבודה המוכתמים שלהם, בשדה, ולמרות הפער המובנה שבין המלך לנתינים שלו, הוא מחייך אליהם, אל כל אחד ואחד, באהבה אינסופית, מחבק ומקבל את כולם בסבר פנים יפות. אז כמובן שהפנתי את הראש לראות אולי סופסוף אמצא אותו, קורץ מתוך ענן תכלת,  והתנחמתי בעובדה שהנשמה שלי שבודאי רואה אותו באופן די קבוע, רואה אותו עכשיו ברור מתמיד.

אבל להתחרט באמת על העבר ולקבל על עצמי להיות בסדר בעתיד, כרגיל, לא הצלחתי. ולמען האמת, לא באמת ניסיתי. אבל אולי מחר.

עמי השיג אותנו ואמר: חבר'ה, בואו למקווה. האמת היא שהתעצלתי. לא התחשק לי. אני בדרך כלל נמנע מללכת למקום המטהר הרוחני, אבל באותה מידה הדוחה פיסית הזה. אם אתם שואלים אותי, ואני יודע שאתם לא, אין לי עניין להתקל באחוריהם השעירים של מיטב זקני השכונה שלא לדבר על חלקים מדובללים אחרים באנטומיה שלהם, ובודאי שלא לנפנף יצורים בלתי מזוהים, לעצור את הנשימה, ליצור לעצמי מעגל מים פחות או יותר נקי וחף ממוקשים ומכל מיני אלמנטים שמנוניים צפים, לטבול את הגוף המזדקן שלי ולצאת לפני שאיזה נגיף בלתי נראה יחדור לי היישר לתוך הביוגרפיה המטוהרת.

אבל עמי התעקש בסוג של לחץ פיסי די מתון, ואיכשהו מצאתי את עצמי הולך איתו. האמת, די הופתעתי לטובה. המקווה היה אמנם, כצפוי, די מלא בשעה המוקדמת הזאת של הבוקר, אבל המים היו צלולים, ושום עב"מ לא השתכשך לו נונשלנטית על המים. 

טבלתי כמה פעמים, תוהה האם באמת יתכן שבכל טבילה כזו אני מטוהר מכל שכבות הזוהמה הרוחנית שדבקו בי, חושש שאין מצב. אבל, מילא. שיהיה.

אחר כך הלכתי לשיעור בבית של ברוך, ולבית הכנסת, למנין הקבוע, שבימים אלו עדיין אינו מלא כי חלק מהמתפללים טרם שבו מההרים שם הם שהו בחודשי הקיץ עם המשפחות.

אחרי התפילה היה, כרגיל, קידוש. אני אוהב את הקידושים של שבת, את אוירת התרוממות הרוח, האחווה החסידית, מילות העידוד. לפעמים אני מרגיש שאני רק צופה בה, כמו אנתרפולוג, מן הצד, למרות שאפילו עכשיו אדי האלכוהול טרם התאדו לגמרי, והאברים של הגוף עוד קצת כבדים כמו עופרת.

ואחר כך היה עוד קידוש, שבת חתן. אחיינית שלי עומדת להתחתן בשעה טובה השבוע וזאת שמחה גדולה, אבל הבית שלנו הולך להפוך לזירת אירועים. זוג גיסים מאוסטרליה הרחוקה, התאומים שלהם, ובת נוספת באים להתארח כאן. מה שאילץ אחיין אחר ששהה פה בימים האחרונים לעבור, בשיטת הכסאות המוסיקליים, לדוד אחר.

בשבת הבאה יתקיים פה, אצלנו בבית, השבע ברכות. הולך להיות שבוע עמוס, קצת מטורף ומלחיץ, וכל מי שמוכן/ה ויכול/ה, מוזמן/ת לבוא לעזור, תודה!