בספר "פלא יועץ" (אות "ב'" ערך "בעלי חיים"), כתב: "אמרו רבותינו ז"ל: איסור צער בעלי חיים הוא דאורייתא מן התורה, וצריך להקדים מזונותיהם להאכיל את בעלי החיים קודם שיאכל הוא, כמו שלמדו מפסוק וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ והדר ואחר כך וְאָכַלְתָּ (דברים יא, טו), שהם תלויים בו, והוא תלוי במי שאמר והיה העולם. וכבר ספרו מעשה בזמן האר"י ז"ל באחד שנענש במיתת בנים על צער אפרוחים קטנים. שהיה להם סל ששימש לעלות במעלה במדרגה אחר אימן התרנגולת, ואשתו, גם בלא דעת שלא בכוונה לצערם, הוציאה הסל, ונענש [המעשה מובא בספר "קב הישר" ומועתק בקטע הבא]. ישמע חכם ויוסיף לקח לקיים צוואת רבי יהודה החסיד שלא לגדל אפרוחים כלל, כי לא יוכל לעמוד על המשמר שלא יהיה להם צער. ועל הרוב אין מצליחים, שרובן מתים מחמת נפילה או יהיו מאכל לחתולים ועכברים, וזהו צער בנפש. לכן העדר שלא לגדל כלל טוב, ואפשר לעולם שיתקיים ע"י הגויים, כי להם יאתה להתעסק ביישובו של העולם הזה. וכן לא טוב לגבר לגדל עופות, אלא באותה השעה שמצטרך יקנה וישחוט. ואם אינו מוצא עופות לשחיטה בכל עת, וצריך שיהיו מוכנים אצלו, יזהר מאד, ויצווה את בניו ואת כל בני ביתו, להיות זהירים ליתן להם את אכלם בעתם, כי מזונותיהן עליו, וקשה עונשן. ובפרט אם הם סגורים בכלוב, צריך לרחם עליהם ביותר ולהקדים מזונותיהם לבל יכשל בעוון צער בעלי חיים. ומזה יש ללמוד לכל הסמוכים עליו, כגון: בני ביתו, ומשרתיו, משרתי הקהל העובדים במשרות ציבוריות ומקבלים את שכרם מהציבור שהם כתרנגולים הסגורים בכלוב, שעיניהם תלויות על בעל-הבית, וצריך להזדרז ולדחוק עצמו ליתן להם את אכלם די מחסורם בעתם בזמן קודם שיאכל הוא, ובמידה שאדם מודד בה מודדים לו, גם ה' ייתן לו די מחסורו דבר בעתו. והנה נחלקו הפוסקים אי אם צער בני אדם הוא מדאורייתא, כמו צער בעלי חיים שאין בהם דעת לסבול ולקבל.ועל-כל-פנים נקוט מיהא אחוז בזה שצער ילדים קטנים, שאין בהם דעת, הוא מדאורייתא. וצריך ליזהר מאד שלא לצערם (וכמו שכתב בערך "יונק") ושלא לצער לשום גברא אדם, כִּי [אֶת כָּל מַעֲשֶׂה] הָאֱלֹהִי"ם יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָּם (קהלת יב, יד) ופירשו רבותינו ז"ל (מסכת חגיגה דף ה עמוד א) שאפילו הרג כינה או רקק ירק בפני חבירו ונמאס, ונצטער, עתיד ליתן את הדין, אף-על-פי שלא נתכוון לצערו. אי לזאת יחרד האיש וילפת, וכל אשר בכוחו לעשות יעשה, למען יהיה רוח הבריות נוחה הימנו. ואף אם נגזר על אדם שיצטער כמעשהו ממנו, לא ייפול הנופל ממנו אם עשה כל אשר בכוחו לעשות כדי לא לצער את זולתו". מהקטע שהבאנו מספר "פלא יועץ" אנו למדים שני דברים: האחד, שגם מחבר ספר קדוש זה סובר שאיסור "צער בעלי חיים" הוא מהתורה, משום שאין בהם דעת לסבול צער. השני, שלגבי "צער בני אדם" נחלקו הפוסקים אם האיסור הוא מהתורה! בספר "קב הישר" (פרק ז'), כתב:"המצער את הבריות הרי הוא מכניס עצמו בסכנות גדולות, ואף המצער בהמה חיה ועוף יש לו עונש, כי אין שום דבר שאין לו מזל, והמזל של המצטער מקטרג עליו. ומעשה שהיה אצל הקדוש האר"י ז"ל, שנתאכסן אצל איש חשוב תם וישר, וטרם נסיעתו אמר לו: "מה הגמול אשר אשלם לך בעד החיבה גדולה שהראית לי וכו'". והשיב לו הבעל הבית שהיו לו בנים, ואחר כך נעשית אשתו עקרה, אולי ימציא לו תרופה לאשתו כבראשונה, והשיב האר"י ז"ל עניין הסיבה שנעשית עקרה, ואמר לו: "דע לך שהיה סולם קטן עומד בביתך, שהיו התרנגולים קטנים עולים ויורדים בו לשתות מים בכלי של מים אשר היה סמוך לסולם, והיו שותים ומרווים צימאונם, ופעם אחת אמרה אשתך להמשרתת שתסיר הסולם משם, אף כי לא היה כוונתה לצער את התרנגולים, כי אם מטעם אחר והוא להיות הבית נקי. ומאז אשר הוסר הסולם יש להתרנגולים צער גדול (שאינם יכולים התרנגולים לפרוח כי היו עדיין קטנים) לסבול צימאון גדול. ועלתה צפצופם לפני הקדוש-ברוך-הוא המרחם על כל מעשיו, ועל ידי כן נגזר עליה להיות עקרה. והחזיר הבעל הבית הסולם למקום הראשון, וה' נתן לה הריון וחזרה ללדת כבראשונה". הקטע מ"קב הישר" מובא ב"דברי תורה" מהאדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג בנתניה זצ"ל (פרשת וישב, גליון אלף ר"ל), והוא מוסיף:"ורואים מזה גם עניין השגחתו הנפלאה של יוצר בראשית, המכין מזון לכל בריותיו אשר ברא".
המשך, בעזרת ה', בחלק ד
|