לדוד משה היה פר הפרזה (איאה איאה הו!) היה לו אגו כל כך מרשים, כל כך גרנדיוזי, עד שכל דבר זכה אצלו למחוות ענק ולהגזמה. הוא נהג לקחת חומרים שהיו בשימוש מידתי של חבריו בחווה של הדוד משה, ש"השאיל" מהם, כביכול, אבל הוא אף פעם לא החזיר, אלא עשה בהם כרצונו, הפריז חופשי, וגם התהדר בנוצות לא לו. הגילויים שלו לא היו נאותים כלל וכלל. הוא נענה לכל גחמה של צרכיו. שתה יותר מדי, אכל יותר מדי, בלי שום גבולות. עד שיום אחד עלתה לו ההפרזה ביוקר. הוא התרברב שהוא זמר הטנור (החי) הטוב בעולם. יום שלם הוא חרש רע והתאמן במנגינות אופראיות, זאת למגינת לבן של כל חיות המשק. אלו האחרונות הביעו את דעתן בצלילי מחאה נוגים והחלב ממש החמיץ בעטינים. ובערב, כשנמאס לדוד משה מהפר המזמר, הוא יצא עם רובהו לרפת וחיסל את פר ההפרזה. כזמר טנור מת חזר הפר לפרופורציות שהלמו את מצבו.

הכל חייב להיות במידה. את הלקח הזה שינן היטב אחיו של פר הפרזה שהיה פר הרבעה. הוא עמד על כך שהוא לא עושה יותר מעשר פרות ליום.