פורסם במסגרת דיון על ייצוג בני משפחה.

1990

מתקיימת הגרלת "בנה ביתך" במינהל, והזוכים לא עומדים בתשלום.

הערבות שהפקידו הזוכים מחולטת והם מקבלים הודעה כי לא עמדו בתנאים, וזכייתם על כן – מבוטלת.

התשובה למינהל מגיעה מן הבן, עורך הדין. טענותיו: המגרש מוצף ואינו מאפשר בניה – והוא עוד יתבע אותנו.

באותה תקופה לא נחקק עדיין חוק חובת המכרזים. אני מרים על כן טלפון ל"ילד", ושואל אותו מה הוא באמת רוצה.

הוא "נשבר", ומודה שהם מוכנים לשלם ולקבל המגרש.

אני מסביר לו שבדרך בה הוא הולך, הוא לא יקבל דבר, ורק יעצבן את כולם.

אני מציע לו לכתוב מכתב מנומס ויפה למנהל המחוז. כדי להרגיע אותו, אני מוסיף ואומר לו שמצדי ישמור על כל זכויותיו – אבל המכתב צריך להיות מנומס.

תוך זמן קצר מסתבר לי שהמנהל הורה על שיווק מזורז של המגרש.

אני מתעניין מה קרה – והמנהל מראה לי את המכתב.

שגיאה שלי, כמובן. ה"ילד" לא מסוגל לכתוב מכתב שיהיה גם מנומס וגם שומר על זכויות. על משהו הוא צריך לוותר.

המכתב מנוסח פחות או יותר בכיוון של "אני לא חוזר ממילה אחת שכתבתי לכם – ויש לי עוד, אבל מרשיי מוכנים לעשות לכם טובה ולשלם עכשיו תמורת המגרש – ולשכוח מה שעשיתם להם."

טוב, עכשיו מגיעה תביעה, ולא לבית המשפט בחיפה, להחזרת הערבות שחולטה.

כתב ההגנה לא דורש ממני מאמץ. לעומת זאת הנסיעה לבית המשפט, כן.

אחרי שתי תזכורות שכל אחת מהן עולה לי ביום עבודה – אני מבין את הרמז.

אני ממליץ למנהל המחוז להחזיר להורים הגאים את ה-3000 ₪ שלהם – ושיהיו בריאים.

האמנם טוב ילד עו"ד - ממגרש לבניה?