את ספיישל היהודים בכוכב נולד ראיתי עם חבריי בביתה של החדש (והמהמם) של חברתנו ובעלה. ישבנו בשכונה חדשה בפריפריה הבורגנית של השפלה, כשנעורינו האבודים בצבצו להם מהמסך והצלילים הישנים האלו, שאת חלם לא שמענו שנים, נכנסו ישר אל הלב. אותו המקום בו התגלו 14 שנה קודם.

בדיוק כמו בסרט "הזבוב" בו צפיתי מאוחר יותר באותו הלילה, נכנסנו למכונת שיגור, הופרדנו מבגרותנו השקולה והאחראית וכהרף עין מצאנו את עצמנו בראשון לציון של 1996 - אבודים, מחוצ'קנים וכועסים. שוכבים על המיטה וחצי (חלקנו עדיין ישנים עליה) בוהים בתקרה ושומעים את "מציאות נפרדת". בסוף הערב גילינו שכמו בסרט הזבוב, מה שיצא מצדה השני של המכונה לא היה העתק מדויק של אותה הנפש שפורקה לגורמים וחוברה לה מחדש אלא מן מוטציה שמדדה על קו התפר שבין העבר להווה ומנסה בייאושה למצוא את החיבור. כמו לרוני דלומי, קל לא היה לנו.

אחרי שנגמר הטיול בשדרת הזיכרונות והשיוט ברחובות הנוסטלגיה, נדרשנו לעובדה ההזויה שאנחנו צופים ביהודים בכוכב נולד. כוכב נולד. היהודים. מעוז המיינסטרימיות הישראלית שנשלט על ידי אמני הגלגל"צ לפתע מכניס לתוכו, כאילו מהשוליים, את להקת הרוק הטובה והייחודית ביותר שידעה המדינה שלנו.  

אבל אז היינו צריכים להזכיר לעצמנו שזו לא ראשון לציון של 96' אלא נס ציונה של 2009. אנחנו לא בני 16 והיהודים אינם להקת שוליים מחתרתית. זה מוזר...אני זוכרת את ההפסקות עם הגיטרה, אני זוכרת את הפאב הקטן עם כסאות העץ שכל כך רצינו להיכנס אליו, אני זוכרת את הישיבות בשכונה מתחת לבית של ההורים... אני כמעט יכולה להריח את זה שוב. אבל רק כמעט. היהודים הם היום להקה מפורסמת, ענקית, ממלאת הופעות. אפילו אורית ותום בעצמם כבר הפכו להורים.

תהינו האם המיינסטרים גרר את היהודים ויצירתם לשגרה שלו או שמא הם אלו שמשכו אותה קצת למעלה? כי איך שלא נהפוך את זה נפל אתמול דבר במוסיקה הישראלית. החיבור של היהודים לכוכב נולד הוא מעבר לחשיפה שלהם לקהל שינק משדי אמו בזמן ש"מחפש תשובה" יצא (!), הוא מעבר להמלכתם על ידי תרבות הרייטניג לקלאסיקה ישראלית לא פחות מקליינשטיין המאוס. הוא לא פחות מהצהרה שמשהו פה השתנה.

אבל מה?

ובכן, אני העדפתי להיות מהאופטימיים ולומר שמה שהשתנה הוא המיינסטרים. הם משכו אותו למעלה. ונכון שלאוזנינו זה לא נשמע אותו הדבר. אבל זה לא בגלל התמסחרות, זה לא בגלל שהם הזדקנו וזה לא בגלל שהמתמודדים הרסו להם את השירים. זה בגלל שאנחנו השתנינו.

לא נוכל לחזור לגיל 16 ואנחנו גם לא רוצים. אנחנו במקום אחר היום, פיזית ומנטאלית והשירים האלו כבר לא יישמעו לנו אותו הדבר לעולם.

אבל מבחינת היהודים ומבחינת הקהל החדש שאני מקווה שרכשו אתמול, יש בזה רק ברכה. מי אמר שלהקת רוק צריכה להיות אלמונית ונאבקת גם כמעט 20 שנה לאחר הקמתה? הרולינג סטונס ממלאים אצטדיוני ענק וכך צריך להיות.

המיינסטרים לא קיים פה רק בשביל רייכל ועברי לידר. הוא רחב מספיק כדי להכיל גם את היהודים וגם את אסף אבידן וגם את קרן אן.

בסופו של דבר עשה לי טוב לראות את התכנית אתמול. לא הרגשתי הזניה של המוסיקה הזו ולא הרגשתי כניעה של הלהקה למכנה המשותף הנמוך. להיפך. רק יצא לי לחוש שוב את העצמות של הלהקה הזו בדרכים שלא הכרתי. הצטמררתי לשמוע את מורן מזוז מספרת להם, פנים מול פנים על המפגש הראשון שלה איתם. ואתה מבין עד כמה הם גדולים ועד כמה הטקסטים שלהם חודרים ומרגשים כשנערה דתייה ועיוורת מנתיבות העריצה אותם בדיוק כמו ילדי השמנת ממערב ראשון.

ואני מאמינה (אולי בטיפשותי, אולי בתמימותי) שאחרי אמש עוד כמה נערים גילו את היהודים. עכשיו תורם לשכב על המיטה וחצי ולבהות בקיר. הם כבר יכולים לסמס לחברים שלהם "וואו איזה שיר מדהים" ולא צריכים לחכות להפסקה ביום שלמחרת. וזה בסדר. כי יש דברים שלא אמורים להישאר אותו הדבר. הם משתנים ונשמעים אחרת לכל אחד, וזה בדיוק מה שיעשה אותם אלמותיים ומיוחדים בדיוק כפי שהיו ביום בו יצאו לראשונה.

*מוקדש לגלי