אני בכניסה לחיפה, היא אומרת לי בטלפון.

 אני אחכה למטה.

 5 דקות ואני בתוך הרכב שלה. היא נוהגת.

 הדרך היא דרך קבועה.

 לאורך הים עד עתלית, ומשם למעלה לכיוון בית אורן.

 הידיים שלי, כרגיל, נשלחות אליה.

 היא, כרגיל, לבושה חצאית, ממלמלת תן לי לנהוג, ופותחת <קצת> את הרגליים ...

 מחפשים את הכניסה ליער שלנו. 

 בכלל, אני מת על יערות.

 מת מת מת על יערות הכרמל.

 אני חושב, שהזיונים הכי מדהימים קרו  שם.

 עם שמיכה קטנה שפרוסה על אדמה מחוספסת.

 עצי אורן מעל, שמסתירים ומגלים את קרני השמש .

 עם רוח שמלטפת  את הגוף.

 עם קולות המטיילים, שלא משנה כמה רחוק הם נמצאים, תמיד זה יישמע כאילו עוד שניה הם כאן.

 היער הזה הוא גם הטבע, והוא גם שלנו..

 הוא מכיר את הגוף שלה.

 הוא מכיר את הגוף שלי.

 הוא יודע איך אנחנו זזים ביחד.

 הוא כבר יודע מה אני אגיד לה

 ומה היא תלחש לי.

היער הזה הוא בסך הכל יער.

לא צריך יותר.