כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    תגובות (24)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      18/8/09 07:28:

    פשוט נעלמו לי המילים. מתוך זה מבין שהיה לכם קשר זוגיות טוב.

    זאת מתנה משמיים, אז אבקש מהבורא שיראה שמלאה כוס המרורים שלך וייתן לך מה שדרוש לך.

    מצרף שיר של זמר מאוד אהוב עלי, מקווה שתאהבי גם:

     

    http://www.youtube.com/watch?v=Y_PIadFsvDk

     

     

     

     

     

     

     

      14/8/09 21:45:

    נומיקן

    נומישם

     

    קראתי וקראתי

    כל פוסט ופוסט
    נהינתי צחקתי

    ולפעמים התרגשתי

     

    חברה חדשה

    אני שמחה  שהיכרנו

     

     

    במיוחד אהבתי את 'רוחמה' והזין

    אם תרצי

    תוכלי לקרוא באותו ענין  או שלא ........  http://cafe.themarker.com/view.php?t=1147137

      14/8/09 19:22:
    מקסים.מבט מקורי ואמיץ בכאב
      14/8/09 18:27:

    צטט: 2btami 2009-08-14 12:41:23

    צטט: ד-ארט 2009-08-14 12:01:51

    צטט: 2btami 2009-08-14 10:31:41

    צטט: נומיקן 2009-08-12 14:50:48

    לא נראה לי כדאי. תאר לעצמך ללכת ברחוב לראות את השלדים עימם הולכים האחרים. נורא.

     

     דוקא מגניב.

    תמי ממי מה קרה היום שהפכת נקרופילית (גם בתגובה שלך אצלי)?

     

     

     אני מתה על הומור של בית קברות.

    זה הכי מצחיקותי בעולם.

     

    כתבתי תסריט לקומדיה -  "והאהבה, מה עם האהבה?" (על אהבה בגיל השלישי). קרא אותו כבוד הבמאי רם לוי. התסריט מצא חן בעיניו, אלא שהוא חשב שצריך להכניס שם יותר קושי. אז הוא אמר לי "תכתבי סצנת פתיחה בבית קברות". אמרתי לו: "וזה יהיה מצחיק?" אמר הוא: "את תכתבי את זה, אז זה יהיה מצחיק."
    והוא צדק.

    והכל היה הכנה לצחוק  של החיים.

     

      14/8/09 12:41:

    צטט: ד-ארט 2009-08-14 12:01:51

    צטט: 2btami 2009-08-14 10:31:41

    צטט: נומיקן 2009-08-12 14:50:48

    לא נראה לי כדאי. תאר לעצמך ללכת ברחוב לראות את השלדים עימם הולכים האחרים. נורא.

     

     דוקא מגניב.

    תמי ממי מה קרה היום שהפכת נקרופילית (גם בתגובה שלך אצלי)?

     

     

     אני מתה על הומור של בית קברות.

    זה הכי מצחיקותי בעולם.

     

      14/8/09 12:01:

    צטט: 2btami 2009-08-14 10:31:41

    צטט: נומיקן 2009-08-12 14:50:48

    לא נראה לי כדאי. תאר לעצמך ללכת ברחוב לראות את השלדים עימם הולכים האחרים. נורא.

     

     דוקא מגניב.

    תמי ממי מה קרה היום שהפכת נקרופילית (גם בתגובה שלך אצלי)?

     

      14/8/09 10:31:

    צטט: נומיקן 2009-08-12 14:50:48

    צטט: צביאל רופא 2009-08-12 13:37:39


    מהיום הפוסט הזה גורם לי לחפש

    שלדים במחיצת אנשים

    שעד עתה חשבתי שהם יוצאים לרחוב בגפם :)

    יופי!

     

     

    לא נראה לי כדאי. תאר לעצמך ללכת ברחוב לראות את השלדים עימם הולכים האחרים. נורא.

     

     דוקא מגניב.

      14/8/09 10:12:
    תודה לכולם, ממני ומעליו השלום.
      13/8/09 21:00:


    עכשיו שפגשתי וראיתי ושמעתי את הצחוק, ואת השובבות שלך - אני עוד יותר בהתפעלות ממך, נעמי'לה.

      13/8/09 18:37:

    לכל אחד השלדים שלו,

    מוטב ללכת איתם מאשר להשאירם בארון.

    הכר לי את השלד שלך ואומר לך מי אתה.

    שלד מאוורר מכרכש בקול נעים יותר.

    שלד מוחבא נעשה מר ומנוכר עם השנים

    ואין יודע מתי ייצא ויעקוץ.

    כי הרי כל אחד חייב להוציא קיטור מפעם לפעם.

    כשהולכים יד ביד עם השלד

    תמיד נשאלת השאלה,

    והיא נובעת מההשוואה הבלתי נמנעת:

    מי יותר חיי,

    השלד או הפקיד הזה שמולו?

     

    לחיי הפרופורציות , נעמי.

    אפילו אם לעיתים בוכים..... 

     

    את קורעת . 

      13/8/09 00:25:

    *

    ממנפת את הדימיון את.

    יש היגיון רב בכך שאולי השלד יכול לבירוקרטיה,

    כי ידי בשר ודם עצבו אותה חלולה

    כך אולי שלד+בשר ודם

    =

    בן אדם

    ..

    האנשה של מערכת

    ???

      12/8/09 19:23:


    מי היה מאמין שעליו השלום, ידומה לשלד...

    נראה שאת משתמשת בו בתבונה, ויוצרת פרופורציה מתאימה! 

      12/8/09 14:50:

    צטט: צביאל רופא 2009-08-12 13:37:39


    מהיום הפוסט הזה גורם לי לחפש

    שלדים במחיצת אנשים

    שעד עתה חשבתי שהם יוצאים לרחוב בגפם :)

    יופי!

     

     

    לא נראה לי כדאי. תאר לעצמך ללכת ברחוב לראות את השלדים עימם הולכים האחרים. נורא.
      12/8/09 13:37:


    מהיום הפוסט הזה גורם לי לחפש

    שלדים במחיצת אנשים

    שעד עתה חשבתי שהם יוצאים לרחוב בגפם :)

    יופי!

      12/8/09 07:28:

    ברור שקשה מנשוא. הכתיבה שלך נעימה קולחת ומחויכת על קמטי הכאב והצער שבה.

    ההומור שלך והיכולת להוציא ביושר מלא את שעל ליבך מקלים על ילדיך מה שמאפשר לך

    לזרום ולחייך אל העולם המחזיר אליך חיוכו לפחות מכאן.

    שיהיה לך קל יותר לשאת את זכר אישך בחיוך *

      11/8/09 22:59:


    זה נורא יפה ועצוב.

    ואין ספק שזה נורא קשה.

    נורא.

     

    חיבוק אוהב לך, יפתי.

     

      11/8/09 22:26:

    צטט: בועז22 2009-08-11 18:49:03


    לניילן?!... מופתע

     

     

     

    את המסמך, המסמך.
      11/8/09 18:49:


    לניילן?!... מופתע

     

      11/8/09 17:56:

    צטט: קאיה 2009-08-11 16:49:58


    טוב שהולכים ולא רוכבים על האופנוע, כי זה מה זה מסוכן

     

     

    בכל זאת, שלד, נדרשת עדינות. רק ה עוד חסר לי, שיתפרק עכשיו.
      11/8/09 17:43:

    צטט: ורדית פברן 2009-08-11 15:37:33

     

     

    זאת כתיבה לרוחי. (ולעוד כמה רוחות בטח).

     

    לרוח הקודש? רוח המקום? רוח הזמן? הרוח מטירת בסקרוויל? רוח קדים? שאר רוח?

    בכל אופן, גם לרוחי.

      11/8/09 16:49:

    טוב שהולכים ולא רוכבים על האופנוע, כי זה מה זה מסוכן
      11/8/09 15:48:

    מקסים. פוגע בבטן בעודה רכה.

    ובחיים לא ארצה להיות פקיד.

    הדילמה הבלתי אפשרית הזאת.

    לייצג את קשיות הלב הממלכתית, בעודך מתמוסס בדמעות מול המסמך האנושי הזה.

      11/8/09 15:47:

    צטט: ורדית פברן 2009-08-11 15:37:33

     

     

    זאת כתיבה לרוחי. (ולעוד כמה רוחות בטח).

     

     


    הצלחת להצחיק אותי. תודה.
      11/8/09 15:37:

     

     

    זאת כתיבה לרוחי. (ולעוד כמה רוחות בטח).

    0

    בעלי עליו השלום, ואני, הולכים לסידורים

    25 תגובות   יום שלישי, 11/8/09, 15:04

    בעלי עליו השלום, ואני, הולכים לסידורים  

    מדי כמה ימים אני מוציאה את בעלי מהארון, מנערת את מה שאני מניחה ששנתיים אחר מותו הוא שלד, מבריקה, מצחצחת, מלבישה אותו יפה, ואומרת לו: "בוא, הולכים".

    שלובי זרוע אנחנו יוצאים לסידורים.

    היות ומצבי מורכב למדי, אין לי ברירה. אין לשנינו ברירה. אלא להמשיך יחד.

    אני לא חושבת שהוא נהנה מזה, בעלי עליו השלום. הרי זו הסיבה שהלך מכאן.

    בינתיים העוול הנוראי שנעשה לו, נפרט לחיי היומיום שלי ושל ילדי, ולפיכך אני זקוקה לשיתוף פעולה שלו, שאני חייבת להודות, די קשה להשגה.

    איש אינו רואה את השלד עימו אני מהלכת. בוודאי לא הפקידים ואנשי המקצוע אליהם אנו מגיעים. עם הזמן, כלפי חוץ, הדברים נעשו שטוחים. כאילו בעלי עליו השלום נהיה עוד דף נייר דק שמתייקים בתיק. אני חושבת שכדאי לי לניילן אותו, שלא יתבלה ויסתמרטט מרוב שימוש. נראה שאזדקק לו עוד רבות.

    בדרך כלל אני ענינית. זאת אומרת, למרות שהוא מושך בזרועי, נרגן למדי, גם אני מתייחסת אליו כאל מסמך. מסמך מכונן בחיי, אבל עדיין מסמך. מי בוכה בגלל מסמך?

    אלא שיש רגעים בם אטימות הלב של המדפדפים המקצועיים בניירות שהחליפו את לחיצת היד והאמון בין אנשים, קשיון הלב שלהם, יש רגעים בם הוא מכה בליבי כשאינני מוכנה. בעלי עליו השלום מכרכש בזעם לידי, אבל אין לאל ידו לעשות דבר.

    ככה זה.

    והיות וככה זה, אני משתדלת פשוט לפרום את החוטים לאט לאט, עד שהכל יסתדר.

    אבל זה נורא קשה.

    נורא.

     © נעמי ר. עזר
    דרג את התוכן: