| ישר, ישר, ישר סעי ככה ותגיעי ... אני מביטה אל האיש ברכב משמאלי, פנים טובות מקומטות היטב לגילו, תודה רבה אני מחייכת אליו ומביטה אל רוני שיושב לימיני, הוא אמר: ישר, ישר, ישר... ומסמנת עם היד אל מול השמשה הקדמית של הרכב. זה הישר הראשון אומר לי רוני , אני צוחקת את צחוקי הראשון הבוקר, אילולא אותו נהג נחמד, כנראה השתיקה שהחלה הבוקר הייתה נמשכת שעות רבות. זה הישר השני שלך מזכיר לי שוב , והנה השלישי - הגענו... לאן כולם נוסעים אני שואלת, איך יכול להיות שיש כאן כל כך הרבה אנשים מסביב וכולם צועדים בביטחון מלא לכיוון אחד. מחנה את הרכב, רוני ואני צועדים לכיוון רחבת המתגייסים. המוני אדם, לא ברור מי מתגייס ומי מלווה, מזהה את בכורי בין המוני האנשים, בחולצה אדומה עם סמל השוה"צ , צווארון גזור ברישול, במכנסיים שנראים כאילו זה עתה חזר מטיול בן חודשיים בשטח וסנדלי גומי. זקנקן דל מעטר את פניו היפות ומשקפי השמש מורמות על מצחו. זה שלי, הילד הזה, פרי בטני מלפני כמעט עשרים שנים, עומד ברחבת המתגייסים, צועד את צעדיו אל הצבא הכי חזק בעולם. ואני רוצה רק לעצור לרגע את הזמן ולומר לצבא הכי חזק בעולם: תעצרו, הוא רק ילד בן עשרים, זה הילד שלי, אמא שלי הבטיחה לי שהבנים שלי לא יצטרכו כבר ללכת לצבא, והנה אני עומדת כאן לידו, פוצחת את השנים הבאות בגיוס שלושה בנים ברצף ולילות בלי שינה. כרוז מכריז על שמו והוא מניף את התיק הגדול על כתפיו החסונות, לרגע אני מביטה בו והדמעות זולגות מעיני. אלוהים, תעצור את זה, אני לא יכולה למסור להם אותו. אני ילדתי אותו, הם לא יכולים לקחת לי אותו. אין שפיות, אין בי טיפה של שפיות למראה הבחורים המתגייסים איתו, חסונים, שזופים, עטורי זקנים דלים, מחייכים את חיוכם כאילו עומדים לכבוש את האוורסט בפעם הראשונה. מחבק את אביו , את רוני , את חברתו ואחר כך פונה אלי, מחבק אותי ומנשק את לחיי. אני מתחננת, אל תלך... ובוכה, דמעה זלגה מעינו למראה דמעותיי... מניחה יד על כתפו ומבקשת עוד חיבוק אחד, תשמור על עצמך אני מבקשת והדמעות לא חדלות לזלוג מעיני... והוא הולך בגאווה לכיוון האוטובוס , שולפת את המצלמה ורודפת אחרי בני שנעלם לתוך ההמון. נעמדת בעמדה קרובה לאוטובוס, מתחננת לחייל בעמדת השמירה לאפשר לי להתקרב עוד פעם אחת אל הילד שלי... אי אפשר הוא עונה לי, רק עוד פעם אחת אני מתחננת, גם אני הייתי חיילת, בסדר, אז עברו עשרים ויותר שנים מאז, עכשיו אני אמא, אתה חייב להבין את זה, מצטער גברת, רק מכאן, מרימה עיני אל בני הנבוך מטרחנותי בוכה ומצלמת, עוד תמונה ועוד אחת בכל פוזה אפשרית, נהג האוטובוס מביט אלי ומחייך, אל תדאגי אמא, הכל יהיה בסדר, אתה מסיע אותו אני שואלת בפליאה, כן אני מסיע אותו, אז תחזיר לי אותו ככה שלם, אתה רואה איך הוא שלם בלי שריטה אחת, ככה אני רוצה שתחזיר לי אותו מדברת אל הנהג האזרחי כאילו הוא בעצמו כל הצבא הכי חזק בעולם. אות הזינוק לעלייה לאוטובוס, קוראת לו שוב, חכה רגע ומסתובבת אל רוני האוחז בידו את התיק שלי ושולפת משם בקבוק מים, חכה רגע אני חייבת ושופכת לכיוון רגליו והמדרכה בקבוק מים - זה מסבתא אני בוכה, שהדרך תהיה לך חלקה ואלוהים ישמור אותך ויחזיר אותך הביתה בשלום. והוא עולה במדרגות אל האוטובוס ומותיר אותי בוכייה בזרועותיו של רוני , לקחו לי את הילד אני מייללת ודמעותיי מרטיבות את חולצתו, והוא רק שותק ומחבק. מוביל אותי אל הקיוסק בסמוך לרחבה, בעודו קונה שתייה אני מחייגת לאמא שלי, א מ א , אני נחנקת מדמעות, אמא, הצבא לקח לי את הילד שלי, " אל תבכי יא בינתי", ושלל ברכות ותפילות מרוקאיות נשמעות בטלפון ואני בוכה יותר.. " תירגעי בינתי, תירגעי, תשמחי, " " אלוהים ישמור עליו ועל כל החיילים ועל כל הילדים... " מהלכת בין ההמון שעדיין לא עלה לאוטובוסים המתקרבים, הם מביטים אלי ולתוך עיני... אמהות מחייכות אלי כמו מלטפות אותי ומנסות להרגיע... מביטה לעיני הבחורים החסונים הממתינים לקריאת שמם במיקרופון וכל אחד מהם הוא הבן שלי, כל אחד מהם הוא חייל בצבא הכי חזק בעולם, בצבא של הבן שלי, אני מביטה בהם ושולחת תפילה לשלומם ולשובם בשלום הביתה. מביטה שוב לאחור בפעם האחרונה לרחבת האוטובוסים הריקה, האוטובוס עם בני החיל נסע ... ואני נותרתי בוכייה וכבר מתגעגעת אליו...
|