לאחרונה התעסקתי הרבה עם השאלות של מי אני?  מה אני? מה השאיפות שלי לעתיד בחיי?

כמה שהעמקתי יותר, כך הרגשתי שהתשובות לשאלות מתרחקות ממני והלאה.

הרי היום אני כזו, מחר אני אחרת. ואתמול... בכלל, מי זוכר מה היה אתמול? זה היה אתמול.

אני כל הזמן משתנה. והזמן שמתקדם לו בקצב משלו, אינו עוצר לבדוק בשלומי, הוא ממשיך לו בדרכו.

ומסתבר, שכמו כולם, גם אני מצאתי את עצמי במירוץ: להשיג להספיק להצליח.

כל הזמן חיפשתי את התשובות בהגדרות.

אני "שחקנית"? אני "מטפלת"? אולי בכלל "סופרת"? הגבר הזה הוא "בן זוג"? "ידיד"? "חבר"? האישה הזו היא "החברה הכי טובה" שלי? או רק "חברה למסע" או... "אחותי"?

משום מה, איכשהוא, לרוב ההגדרות יש פירוש מאוד ברור שמוסכם ע"י החברה.

לכל הגדרה יש תת הגדרות וחוקים ברורים מאוד. אם אני "שחקנית" אני אמורה להיות כזו, אם היא "חברה טובה", היא אמורה לעמוד בסטנדרטים כאלה או אחרים. אם הוא "בן זוג" או "ידיד" מאוד ברור איך היחסים אמורים להתנהל... ואם יש חריגה קטנה או התנגשות.... הו הו... יש משבר ביחסים.

גם אם החוקים הללו כבר מזמן אינם עומדים במבחן המציאות אנחנו נאחזים כ"כ חזק בהגדרות ואמונות עד כי אנו יוצרים הגדרות חדשות: "טוב" אל מול "רע".

חשבתם פעם מי המציא את משמעות הטוב והרע?

שלא תטעו... זה אנחנו! אנחנו בעצמנו, כל אחד לעצמו, עם כל ההגדרות והחוקים שאנחנו גדלים לתוכם, המצאנו את משמעות הטוב והרע.

הבריאה, או איך שלא תקראו למקור האלהי אליו אנחנו מחוברים, מכילה את הכל.

ואם היא מכילה את הכל, זה אומר שגם אנחנו מכילים את הכל.

אז מי החליט מה טוב או רע עבורנו אם הכל זמין בקיום הזה?

או! זוהי שאלה שהתחבטתי איתה רבות. ולפתע נזכרתי במשהו חשוב שלמדתי בשנים האחרונות.

עוד אין לי את כל התשובות לקיומנו בעולם הזה. אינני יודעת בוודאות מהו הכוח העוצמתי אליו אנחנו מחוברים בקיום הזה. אבל אני כן יודעת שקיבלתי זכות אחת בחיים. זכות אחת ויחידה: זכות הבחירה.

זוהי זכות משום מה רובנו כל כך נמנעים מלהפנים אותה,  כל כך מפחדים לקחת אחריות על חיינו שאנחנו מעדיפים להתעלם מקיומה. להאשים מישהו אחר בנסיבות חיינו: אלוהים \ הורים \ אהובים.

רק לא אנחנו, חס וחלילה!

כמה כולנו רוצים להדחיק את המשפט "אנחנו יוצרים את המציאות שלנו". אבל כמה שאתחמק, העובדות מרצדות לנגד עיני.

אני זו שבוחרת איך להסתכל על דברים, איך להתמודד מולם. אני זו שבוחרת אם ליפול או לקום.

פאק! אני זו שבוחרת את המציאות שלי!

אבל כבר שנים שאני חיה לפי הגדרות שלמדתי מאחרים והם מוטמעים כל כך חזק שלמדתי להסיק מתוכם מסקנות להגדרות אחרות שיצרו אמונות ו... זה מן כדור שלג כזה.

ואני לא יכולה שלא לשאול פתאום: רגע! מי אמר שההגדרה שלי למשהו היא גם ההגדרה שלך?

ומי אמר שאם אני מגדירה דברים אחרת זה הופך אותי לטובה יותר או פחות?

ובכלל, מי אמר שצריך לשייך כל דבר בחיים? למה כל דבר צריך לקבל שם ותואר כל כך ברורים???

אולי אפשר פעם אחת להסתכל על "שולחן" או "כסא" ולראות מעבר למה שאנחנו כל כך רגילים לראות? מעבר למה שחינכו אותנו כשהיינו קטנים.

אולי אפשר לבדוק את ההגדרות והאמונות שלנו מחדש ולהבין איפה אנחנו נוחלים אכזבות בכל פעם מחדש בגלל שהן קבורות כ"כ חזק בתוכנו.

אני לא יכולה שלא לתהות... האם אפשר אחרת...?!

הנשמה שלי עוברת טרנספורמציה בחודשים האחרונים.

דברים שהיו נראים לי חקוקים בסלע מתחילים להתפורר לנגד עיני בעודי בוחנת אותם מחדש.

כל ההגדרות האלה שבני האדם (וכמובן אני) אוהבים להתעסק איתם פתאום נראים לי אפילו מגוחכים.

אל תרימו גבה כל כך מהר. אני לא יוצאת נגד כל ההגדרות בחיי ומתכננת מרד המוני וסוחף מלווה בשינויים קיצוניים באורח חיי.

אני רק אומרת שביני לביני, כל ה"מובן מאליוים" למינהם צריכים להחקר מחדש. לבדוק האם הם נכונים לי אישית או שמה אני חיה לפי מוסכמות חברתיות של אחרים ופשוט קיבלתי את המציאות כפי שהיא.

ככה חייתי עד עכשיו. ובעצם, ככה כולם חיים. לא?!

אני בוחרת לבחור את המציאות שלי!

ובאמת, אני עדה לשינויים שקורים בתוכה בכל פעם מחדש כשאני מעזה לנסות ולבדוק משהו לפני שאני פועלת מתוך האוטומט.

זה מסע לא פשוט. הרבה מכשולים בדרך. בעיקר של השכל (מיינד) שנבהל מכל שינוי שאני עושה.

אך אם יש ארץ פלאות... אני עכשיו מגלה אותה. ובמהלך המסע שלי מצאתי מקום חדש בתוכי.

מצאתי מקום בו רגליי נטועות כ"כ עמוק באדמה. יציבות, איתנות. שגם סערה, אשר מכופפת אותי לכאן או לשם אינה מצליחה לעקור. מצאתי מקום בו אני מחוברת כ"כ גבוה לבריאה עד כי אינני יכולה יותר להתעלם מעוצמתה... מעוצמתי.

ויש עוד כל כך הרבה לחקור.

ברור לי שאל הנחלה אגיע כנראה רק לאחר המוות (ומה זה אומר בכלל...?). אבל אני כאן כרגע, בעכשיו, כדי ללמוד, להתפתח, אולי אפילו לתת משהו ממני לעולם הזה.

ועם הזמן אני מגלה אישה אחרת בתוכי. סבלנית... גמישה.... מאוהבת...

מאוהבת בחיים. מאוהבת בעצמי. מאוהבת בנשמות שמקיפות אותי.

מאוהבת בנשימה, בנשמה, בקיום ובעוצמה. מאוהבת בכאב, באהבה, בכל מה שקיים.

האם השתגעתי? אני מאבדת את שפיותי?

חברים או משפחה לפעמים מביטים עלי במבט עקום ושואלים "וואו, מה קורה לך? את חיה בסרט?"

אולי אני חיה בסרט... אולי מרוב עבודת מודעות ורוחניות עוד יאשפזו אותי בסוף באיזה מחלקה סגורה.

סה לה וי!

אבל עד אז, משהו בי גודל בכל יום בעוד כמה סנטימטרים ואני כבר לא יכולה לעצור את זה. זה חזק ממני.

פקיחת העיניים הזו אינה מאפשרת דרך חזרה. זהו! יצאתי מה"מטריקס"!

אני לא אשקר... לפעמים אני עוד תוהה מה היה עדיף...

חוזרת וקוראת את הדברים שכתבתי פה.

אולי לא הכל מובן. בלגן בפיתה כזה. הזוי לגמרי. ובטח אלה שמבינים דבר או שניים בכתיבה יעשו רשימה ארוכה של "מה לא בסדר עם הפוסט הזה". סימני פיסוק, שגיאות תחביר... איזה פאדיחה... וזה עוד הפוסט הראשון שלי ב"דה מרקר קפה"... לא כולם קראו את הבלוג שניהלתי פעם. לא כולם קיבלו את הניוזלטר שכתבתי... מה יחשבו? מה יגידו?

האמת, (כן באמת) לא איכפת לי!

אני משחררת את ההגדרות של "איך אמורים לכתוב".

משחררת את האמונות וציפיות של אנשים אחרים ממני.

משחררת אגו ואת כל הדאגות שנלוות אליו.

משחררת ת'חשש שידעו מי אני.

משחררת את הפחדים לשמוע ביקורות כאלה ואחרות.

פאק! אני משחררת את הפחדים שנטועים חזק בתוכי ללכת בדרך אחרת. ללכת בדרך משלי...

אני משחררת!

ואתם יודעים מה... אני לפחות מנסה.

ואתם...?

האפי פוסט ראשון!