אני משאיר את הפרולוג של nymiria כמו שהוא. לא יכולתי לכתוב זאת טוב יותר:

ז'אן פייר ואנוכי חמדנו לנו פוסט משותף לאחר ש"עוף מוכשר" בחשה בקלחת ביד ענוגה אך תקיפה. ועכשיו... אחרי שעות ארוכות בהן כיתתנו מקלדותינו לעטים... קבלו אותו!!

הפוסט עולה במקביל גם במשכנו הלוהט של ז'אן פייר , נא לפזר קונפטי למכביר גם שם. בפקודה. ז'אן פייר - איט וואז אה היוג' פלז'ר. לטס דו איט אגיין?

_________________________________________________________

זיגי, פריצי ו 241 ימים של שכרון חושים

הסידור שלנו היה שהיא מביאה לי פרחים כל יום שישי ואני מכין לה ארוחת ערב. היא עושה ספונג'ה עם שמלה  ואני מציץ מהפאנלים. היא קוראת את העיתון בארוחת בוקר ואני מורח לה את הטוסט בזמן שהיא מספרת לי בסופראנו עדין על עוד רעידת אדמה. ככה זה היה 241 ימים עד לאותו מכתב שהגיע בדואר.

אלמלא הייתי יורד לשפוך את הזבל ומקבל את המכתב לידיי מהדוור עצמו, סביר להניח שלעולם לא הייתי מגלה על קיומו וההשלכות שלו על חיי היו נרשמות כעוד תעלומה לא פתורה. אבל כמו שזה קרה, עליתי הביתה ומסרתי אותו לידיה תוך כדי פיזוז שיגרתי סביבה.  חלקנו נשיקה אסקימוסית והמשכתי לרקוד לעבר המקרר בזמן שהיא פתחה אותו. מזגתי לעצמי מיץ ושתיתי תוך כדי גרגור מנגינת הנושא של 'צעירים חסרי מנוח', כשלפתע שמתי לב למבט המבוהל שהתפשט על פניה.

"מה קרה?! נדרכתי

"הם באים" היא צפצפה בלחץ.

"מי באים? מה באים??" שאלתי בפלסטו תוך שאני מנסה לנגב נואשות את רסיסי המיץ שנורו מפי בתערובת של בהלה ותימהון.

היא לא ענתה וגופה שעד רגע קט היה נשוא הערצתו של בוטיצ'לי בעצמו , צנח בערמה מותשת על כיסא הפלסטיק במטבח. כרעתי על בירכי הגרומות לצידה, נישקתי את מרפקה האהוב וחיכיתי למוצא פיה.

"זיגי ופריצי" היא לחשה

"האעאה " קול מכובס שכולו אותיו אהו"י ניתז מפי הפעור

"זיגי ופריצי... הם באים... לפה... לא לבד..."

"מי? מהה לכל הרוחות זה זיגי ופריצי ומי מגיע איתם??"

"אתה  חייב ללכת, עכשיו. זה נגמר. הכל נגמר"

עוד לפי שהספיקה לדחוס את מעט חפצי לשקית צהובה, נשמעה נקישה על הדלת.

"אני יודע שאת זו שלובשת את המכנסיים בבית הזה, יקירתי" נשאתי את סנטרי בגאון "אבל אני הגבר שלך. ואני לא עוזב אותך כך סתם עם הבהלה הזו על פנייך"

"לא, לא. אתה חייב..." היא נפנפה את אגרופיה הקפוצים לצידי אוזניה.

אבל בעוד היא מדברת, נגשתי אל הדלת ופתחתי אותה לרווחה.

אף אחת משש שנות לימודי לא הכינה אותי למחזה שנגלה לעיני המזוגגות.

ממוסגרים במשקוף הדלת עמדו גבר ואישה לבושים באפור, מבטם אפור ועיניהם יורות מחשבות אפורות לעברי. ביניהם הייתה נעוצה דמות שלישית. גבר צעיר, שעל גבו גיבנת חייך אלי בנצנוץ זדוני ואמר:

"נעים מאוד. תכיר. זיגי ופריצי הוהנצולרן ואנוכי רמפלסטילסקין. אישה החוקי של היפה בנשים שיושבת עכשיו במטבח ובוכה. זוז הצידה ותעלם, יש לנו עבודה לעשות ונוכחותך המיותרת מלכתחילה, מיותרת עוד יותר עכשיו"  אמר ועקף אותי בצליעה כשהוא מרייר את דרכו למטבח.

מהמטבח נשמעו חבטות דמעותיה של אהובתי כשהן זולגות אל רצפת הלינוליאום שהתקנתי במיוחד עבורה. לא!! לא!! היא צרחה.

כל האינסטינקטים הפנתריים שצימחתי כל השנים ניעורו בשנייה אחת קודחת.  אחזתי במחבט השטיחים שנשכח ליד הדלת וכיוונתי אותו לעבר דבשתו המרושעת.

"יפתי! מה קורה פה??" זעקתי

אבל המכה מעולם לא השתחררה מידי. בן רגע הרגשתי את עצמי נלפת משני צידי ומופל אל הרצפה. זיגי ופריצי התיישבו על גבי ומנעו ממני כל אפשרות להשתחרר. היה להם ריח של שום.

"אהובי" זעקה לעברי אהובתי

"אהובתי" זעקתי לעברה

"אהובי? אהובתי?" פרץ רמפלסטילסקין בצחוק מרושע

המחבט השתיק אותו באחת.

אהובתי חבטה בו שוב ושוב עד שהוא חדל להתנגד.

זיגי ופריצי הביטו אחוזי אימה והלם ואז זעקו שניהם יחדיו "לאאאאאאאאא"

הם קמו מעליי ורצו לעבר רמפלסטיסקין, רוכנים מעליו ומבכים את מר גורלו.

"עכשיו תיקחו אותו ותעופו מפה ושלא נראה את פרצופיכם שוב בשכונה הזו" תפסתי שוב את ההגה. לרגע קט...

אחרי שניקיתי את עקבות השום והגיבנת שהשאיר רמפלסטילסקין על הלינוליאום, הושבתי את אהובתי על ברכי. "מה שרי, הגיע רגע האמת. מי זה רמפלסטילסקין, למה הוא קורא לעצמו בעלך ומי לאלפי קיבינימט הם זיגי ופריצי?!"

אהובתי שחררה נשימת אומץ ופיה התותי נכמר בעצבות.

"אהובי, לפני שנים רבות עד הייתי נערה ולא בת 67 כמו היום גרתי בעיירה קטנה בשווארצנלוך שבבווריה. לא היה לי הווה ולא עתיד בינות לפרות והזעכרטורט. יום אחד הופיע בפתח דלתי גמד מרושע וגיבן ואמר לי: אני אתן לך חיים מסעירים במדינה בה כולם נימולים ואהבת אמת בגיל 66 שתימשך בדיוק 241 ימים של שיכרון חושים. מה תרצה בתמורה? שאלתי את הננס . אותך לאשתי בתום 241 הימים! אמר וחיכך את ידיו הבצקיות. הסכמתי כי חשבתי שאחרי 40 שנות חירות הוא ישכח ממני אבל אהבתי אלייך יקירי חילצה אותי מתשוקתו הגבנונית במחי מחבט אחד"

"התואיל להיות לי לתמיד?" שאלה אהובתי ועיניה נטולות הקטרקט מביטות בי בהערצה אין קץ.

"הו, מה שרי" נאנחתי ונפלתי לתוך זרועותיה לפני שדמותה היטשטשה לגמרי מאחורי דוק הדמעות שעטף את עיניי "תמיד ידעתי שיש בך משהו קסום" .