שני סיפורים קצרים על זוגיות

לצפייה במסך מלא

שני סיפורים קצרים על זוגיות

‎14

שיווק פרסום ומדיה

40 תגובות יום רביעי, 12/8/09, 11:17

הטמפרטורות שבחוץ כבר חצו מזמן את הטמפרטורה בה נמס המוח והאייקיו הופך לאויוויי ופחות. מכיוון שכמות הצופים גם היא פחתה בצורה משמעותית, הדבר היחיד שאני מסוגל להעלות בדעתי המצטמקת מרגע לרגע, וגם זה די בקושי, הוא למחזר. אז הנה, להנאתכם, אני מקווה, שני סיפורים קצרים על זוגיות שהתפרסמו להם כאן, מתישהו, וזכו להיגנז באחת הקריזות, כך שלרובכם (למעט סגולים וסגולות בודדים) זה יהיה בגדר חומר חדש. נדמה לי שהדבר היחיד שלומדים משני הסיפורים האלה הוא שחיוך יכול לפתור, לפעמים, בעיות שצעקות נכשלות בהן.

הסיפור על משחק השחמט-מונופול-דומינו...

ישבנו בסלון שלנו, על כורסאות העור המפנקות. כל אחד בפינתו. היינו צריכים לקיים אחת מאותן שיחות שזוגות צריכים לקיים מדי פעם, להבהיר את הדברים אחת ולתמיד. או, לפחות, עד הפעם הבאה.

פרשתי לפני את כלי השחמט שלי. הרגלים התייצבו בשורה ארוכה, להגן עלי בגופם. הצריחים עמדו כחומה בצורה, לבצר את טיעוני. הרצים שלי היו מוכנים לצאת לדרך, לשאת את הבשורה. הפרשים היו מוכנים לזנק קדימה, להכריע את הקרב בנימוקיהם המוחצים. המלכה ניצבה גאה לצידו של בן-זוגה, המלך. הוא ניצב שם, בעמדתו, כתרו מונח על ראשו בזווית הנכונה.

פתחתי במשחק. רגלי ה-2 ל- ה-4. מסע רגיל. שיגרתי. מופיע בכל הספרים למתחילים.

היא הטילה את הקוביות על לוח השש-בש הגדול שלפניה. שש-שש יצא לה. היא התקדמה וקנתה בית מלון ברחוב בו היא שלטה.

לא לקח לי הרבה זמן להבין שאנחנו לא משחקים אותו המשחק.

מה עושים? איך יוצאים מזה?

לקחתי את אבן הדומינו שהונחה לפתע על השולחן, טבלתי אותה בקפה שלי.

אהממ. טעים הוופל-שוקולד.

חייכנו.

גבינה 9%

היינו היום שנינו בבית, אשתי ואני. בשעות הצהריים. בדרך מקרה.

באחד הרגעים נפגשנו ליד השייש במטבח.

תוריד את הזבל, בִקְשָה.

ואני, כמו כל גבר שמנסה לעשות משהו לטובת... (לא יודע),

הסכמתי מיד.

תוך כדי ההנפה, פגע שק הזבל בקופסא של גבינה שהייתה מונחת על השייש.

9%. גדולה. 750 גרם.

האינטראקציה בין הגבינה לרצפה הייתה אלימה. מהירה. מיידית.

גבינה ניתזה כמו דם בסרט של טרנטינו. לכל הכיוונים. צובעת בלבן מכנסיים, דלתות, אפילו את קודש הקדשים - רצפת המטבח. עכשיו כבר אי אפשר לאכול ממנה.

אחרי שהתעדכנתי בדעתה עלי, החל מאירועים של לפני שלושים שנה ועד היום, וגם על כלל המין הגברי, אמרתי לה:

רק רציתי לראות איך תגיבי אם מישהו יזיז לך את הגבינה.

והיא חייכה.

ושוב היינו חברים.

דרג את התוכן:

תגובות (38)

נא להתחבר כדי להגיב

התחברות או הרשמה

ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.

/null/cdate#

/null/text_64k_1#

RSS

סיפורים מהבוידעם...

כל מיני מחשבות של הבל ושטות ושאר דברים שלא היו ולא נבראו ורק משל היו.

פוסטים אחרונים