קשה לאהוב

שמי דניאל, בן 27, בוגר אוניברסיטת חיפה במדעים מדויקים, עבדתי בחברת הייטק מצליחה והכול היה רגיל בחיי עד שפגשתי  את מיכל,  בפעם הראשונה, בחג הפסח שנת 2003, קרוב משפחה שלנו הביא אותה לסעודת החג.

 היה לה שיער בלונדיני מוברש, עיניים חומות, הילוך אצילי, יפהפייה אמיתית, כל תשומת הלב של הסועדים כולל הילדים הופנתה אליה מיד, מספיק היה לי מבט אחד חטוף בה ומאותו הרגע השתנו חיי לבלי הכיר. ספק רב אם עד לאותו הרגע היו לי חיים, אבל דבר אחד, ברור היה לי שהשתנה, החיים נצבעו בצבע מיכל.

צריך להבין שעד מיכל לא הייתה לי אהבה, היו לי נשים רבות, הן באו והלכו, אף אחת מהן לא לימדה אותי מה זה לאהוב, עד שהגיע מיכל לא מצאתי דרך כיצד למלא את המחסור לקשר אמיתי שחשתי בליבי.

אך ברגע שמיכל נכנסה ידעתי שהיא תהיה שלי, שאלתי את קרוב המשפחה שהביא אותה האם היא כבר קשורה למישהו, והוא שהכיר אותה היטב אמר לי שהיא כבר שנתיים מחפשת חבר, אבל אחד כזה שלא אוהב להיות בבית, חובב טיולים בטבע, נאמן, אחראי, אחד  שאוהב ליהנות, ומחפש חברה טובה לחיים, כזו שתקבל אותו כפי שהוא, ושהוא יקבל אותה כפי שהיא, בלי ביקורת, בלי תנאים מוקדמים בלי משחקי שליטה.

לא כל כך ידעתי על מה הוא מדבר, אבל מאותו הרגע השפעתי את כל קסמי הגבריים על מיכל, ואחרי סעודת החג, היא הסכימה לצאת איתי לטיול הכירות  קצר, מאותו הרגע לא נפרדנו.

מיכל לא הייתה דברנית גדולה, אבל הבעות השמחה השקטה שלה בכל פעם שחזרתי הביתה ולא משנה באיזו שעה, גרמו לי לאושר רב, כל מה שרציתי היה לרצות אותה ולמלא את בקשותיה, נסענו לטיולים, נפגשנו עם חברים, אהבנו את אותם הסרטים בדי וי די, כשנסענו במכוניתי הכי אהבתי כשמיכל הוציאה את ראשה הבלונדיני מחוץ לחלון ונתנה לאוויר לפרוע את שערותיה, החיוך על פניה שימח אותי, בעבודה חשבתי עליה, וחישבתי את השעות עד שניפגש שוב.

פשוט אהבתי אותה, בפעם הראשונה הבנתי את דבריו של הרב על אהבה:

"אהבה אמיתית מתבטאת כאשר אתה לוקח רצונות של אדם אחר כרצונות שלך וממלא אותם. זה אומר, שאתה אוהב את הזולת ולא את עצמך, כשאתה מתמלא בו.".

שנה וחצי עברו עלינו ביחד בכיף.

יום אחד כשיצאנו לטיול היומי, ראתה מיכל מעבר לכביש חברה שלא פגשה אותה מספר שבועות, ההתרגשות שאחזה בה הייתה בלתי ניתנת לעצירה, היא החלה לרוץ לעברה כשאין היא מבחינה במכונית מסחרית הנעה בנתיב התנגשות ברור איתה, ניסיתי לצעוק ולרוץ אחריה אבל מיכל הייתה הרבה יותר  מהירה ממני, הנהג לא הבחין בה, ובמרכז הכביש הם נפגשו בחבטה עזה.

היום למרות שעברו כבר שנתיים אחרי אותה תאונה ארורה, הכאב עדיין קיים, הגעגועים עדיין מכאיבים לי פיזית, הבית ריק ואף אחד לא מקבל את פני בשמחה אמיתית כמו מיכל, אינני יודע אם תהיה לי עוד פעם אהבה אמיתית שכזו, אומרים שזו פעם אחת בחיים.

 החלטתי, עד שליבי לא יתאושש, כלבים אחרים אני לא מכניס הביתה.