טוב. זה הדבר המשמעותי שקורה. אני עומד להיות אבא. אז יש מצב שכמה מהפוסטים הבאים יהיו בנושא (יצאתי סוף סוף לחופשת לידה - אז אני חוזר לקפה עד הצירים...)

היום, יום ראשון, 10 באוגוסט וה"א באלול, נכנסנו לחודש תשיעי.

טוב. זה לא ממש מדויק. ראשית לא חודש תשיעי. כבר שמונה חודשים מסבירים לי שעכשיו סופרים בשבועות – וזה לא שקשה לי עם הקונספט של השבועות (אני דווקא מחבב שבועות), אלא שהספירה בשבועות מובנת ואפשרית רק לנשים בהריון. זוהי תורת סוד המועברת מאם לבת או לפחות מכותבות ספרי ההדרכה להריוניות שקוראות אותם בשקיקה. חוכמת נשים שגבר לא יבין.

כי האם אומרים "אנחנו בשבוע 38" כשהסתיים שבוע 38 או בעצם (שימו לב, בבקשה) כשנגמר שבוע 37 ונכנסים לשבוע 38? תלי תלים של פרשנויות נערמו – ותשובה חדה וברורה אין.

תשאלו כל גבר שהיה שם איך סופרים: הבעת בלבול תשתלט על פניו, סנטרו יישמט לכיוון החזה, אישוני עיניו ינועו במהירות לצדדים. לבסוף הוא ימלמל: "אל תכניס אותי לזה, אחי, בחייך" – ויימלט מהמקום.

אני יודע. הגבר הזה הוא אני.

נשים נחלקות חלוקה אכזרית וקשה בין המחנות – וגברים עדיין מנסים להבין מה לעזאזל השאלה. דעו: מול שיטות הספירה המיסטיות של נשים בהריון טובי המדענים (ורופאי הנשים ביניהם) הרימו ידיים מזמן. מה כבר אפשר להגיד לאישה שטוענת בלהט שבחודש הראשון יש שישה שבועות?

לא הרבה. תאמינו לי.

הרווקים, הצעירים, הנשואים הטריים – עבור כל אלה מדובר בזוטות. אבל עבור אישה שהפכה לפתע להיפופוטם קטן (ואני לא מדבר פה על האישה שלי, ברור? לה יש הריון מהמם!) או שאינה מוצאת תנוחה לישון בלילה, שכל גופה ותודעתה זועקים מספיק ודי – עבורה השבוע הזה הוא עולם ומלואו, ועבור בן-זוגה, זהו ההבדל בין חוסר שפיות זמנית לחוסר שפיות קבוע, אכזרי ובלתי מרוסן.

כי די. באמת. זה לא מצחיק. חודש תשיעי (או, לכל הפחות, שבוע 38) באוגוסט תל אביבי? מה זה צריך להיות? כמה אפשר לסבול? זה באמת לא מצחיק! ועכשיו מישהי מעזה לומר שזה בכלל שבוע 37?! לכי מפה, מפגרת! אנחנו כבר היינו צריכים ללדת מזמן. במאי! או בחודש קריר אחר!! על מה אתה מדברת?!

בת זוגי, למשל, ששומרת, כאמור, על הריון סקסי להפליא גם עכשיו, ציינה את כניסתה לישורת האחרונה בבצקות. בידיים וברגליים. אצבעותיה העדינות הוחלפו בנקניקיות קטנות, וכאבי פרקים מעירים אותה מדי לילה, שוב ושוב. מקסים. ברוכים הבאים לשבוע 38. או 37. או משהו כזה. חודש תשיעי.

נדמה לי.  

אבל הטעות הגדולה במשפט הפתיחה שלי הייתה השימוש במילה "נכנסנו". לא לא. היא נכנסה, אני הסתכלתי.

כי זו האמת העגומה: זה לא באמת העסק שלנו, של הבנים. אותנו צריכים בסוף ובהתחלה, ובאמצע יש לנו תפקיד חשוב ככוח עזר סיעודי. לא יותר. זה שלהן. לנו מותר להסתכל (לפעמים), להחזיק את היד (כשצריך) ולדאוג לכל מטלות הבית (כמה שיותר יותר טוב), אבל אנחנו לא בהריון.

היא בהריון. אנחנו רק קוראים ספרי הדרכה על הריון. זה לא אותו דבר.

אין לנו הליכה מצחיקה או בחילות, אין לנו לא בצקות ולא הזעת יתר. לא חם לנו כל הזמן ואנחנו לא צריכים רק לשבת. משקל הגוף שלנו לא התרומם בבת אחת לגבהים שלא ידענו שאפשריים. לא לא. אנחנו ממש לא בהריון. ואם אתם מכירים גבר שמתעקש לומר שהוא (ואשתו, כמובן) בהריון, תבקשו ממנו שיראה לכם את סימני המתיחה – ואז שידבר.

אבל זה לא רק זה: זה גם שהוא לא גדל בתוכנו. אנחנו סתם יושבים שם ומחכים. נכון שאנחנו לא מקטרים על הבעיטות שהוא בועט בכליות באמצע הלילה – אבל אנחנו גם אף פעם לא הרגשנו אותו בועט. מבפנים.

אומרים שהוא מזהה את הקול של אימו שלו מהשהות בבטן. אז אני מדבר אליו כל ערב, כדי לצמצם פערים, אבל איכשהו – לא נראה לי שזה אותו הדבר.

אני לא אומר שהייתי לוקח כאן ועכשיו את כל תופעות הלוואי האלה. אני רק אומר שזה משאיר אותי קצת בחוץ. ההיריון, הלידה –  אני העוזר. לא יותר.

עשיתי מה שעשיתי. התנעתי את הגלגל והרכבת יצאה לדרך. אני נשארתי בתחנה.  זה לא שלי יותר. אני מתכוון לקפוץ בחזרה,

ברור, ברגע שהילדון יגיע –

אבל זה לא אותו דבר כמו להיות שם כבר, ממש בקטר, תשעה חודשים. או לפחות ארבעים שבועות.

לא?  

ועכשיו השאלה הגדולה: ברית כן או לא?

וגם הסקר הגדול