ניסיתי לפתור את המשוואה, אף פעם לא חיבבתי מתמטיקה, אולי זאת הסיבה שלוקח לי כל כך הרבה זמן להבין את זה.

שנתיים עברו מאז שניפרדנו, אנחנו סופרים יותר באדיקות כמה זמן עבר מאז הפרידה מאשר כמה זמן היינו ביחד, כמה רומנטי.

כמו כל דרמה, גם הפרידה הזאת הגיעה משום מקום.  אני מסתכלת עלינו בתמונות ורואה איזה זוג דביק, שני אנשים כל כך שונים אחד מהשני עד העיגול כמעט שלם, שתי בלונדינים עם אובססיה לחומוס. למדתי לאוהב אותו למרות כל השטויות שלו, למדתי לאוהב אפילו כדורגל {אבל עדיין לא לבכות כמהוא כשמכבי מפסידה בדרבי}, לא הפריע לי ההתבכיינויות על הצבא ולא הזיז לי כשהוא היה מנסה לנשק אותי אחרי מנה של חומוס עם סחוג, טוב די הזיז לי. אבל ראיתי בו את העתיד שלי, את הכל בשבילי, את הבן אדם שהתווכח איתי אם יהיו לנו שתי בנות ובן או ההפך, את הבן אדם שסחב אותי על הידיים למיון, הבן אדם שישב ליד המיטה שלי במשך שבוע כשהחבר טוב שלי נהרג, ניגב לי את הדמעות והבטיח לי שהכל יהיה בסדר.

יום אחד פקחתי עיניים ואיבדתי את כל מה שראיתי עד עכשיו. כבר לא ראיתי בבחור הזה את העתיד שלי, כבר לא ראיתי בו את האבא של הילדים שיהיו לי, כבר לא היה לי כוח לשמוע על המחסן שלו בצבא, האור הזה נחבא בתוכי ואני לא ידעתי למה, רציתי שהוא יחזור, היה לי טוב! היה לי נוח.

"אני ההפוך אותך לנסיכה, אני אעשה הכל כדי לעשות אותך מאושרת" ואני שוב התחלתי לבכות כי אני גם רוצה, בראש אני רוצה אבל בלב?, בלב אין שום דבר, אני סוגרת את הדלת של המכונית ורואה אותו בוכה, אני רוצה למות ממה שאני עושה לו, אבל אני ממשיכה ללכת, כי זה לא הוגן, כי אי אפשר להישאר איתו אחרי שאין כאן אהבה יותר.

היום כבר יש לו חברה שנה , ניסינו להישאר ידידים {כמה שהיא משמחה} כל שבוע אחד מאיתנו החליט שזה לא מתאים, שזה כואב מדי, שזה עצוב מדי. היינו נפגשים וחוזרים לרגע למקום הזה, צוחקים על עצמנו איך היינו אז, עושים סצינות באמצע מסעדות, על המתנות המכוערות שהוא היה קונה לי, והוא מלטף לי את השיער ומזיז לי את הפוני ואני זזה אחורה, בולעת את הדמעות, מחפשת אולי בלב נשאר עוד משהו, אבל הלב כבר נמצא רחוק מכאן, 20 שעות טיסה + דיוטי פרי רחוק מכאן. המוח זוכר את הנוחות, רוצה את הנוחות יותר נכון לומר.

ועוד פעם מחליטים שלהישאר ידידים זה אתגר גדול מדי.