חן הקוקייה
\"כדי לא לשנוא את בני האדם, אני מעדיף להתרחק מהם\"
ז'אן ז'אק רוסו
פוסטים אחרונים
- טרגדיות של חורף 26/1/12
- חרדתו של הגבר בשמלה הלבנה 10/11/11
- הלשעברית 23/9/11
- הנרדפות 8/9/11
- עזה כמוות חניה 1/9/11
- סלח לי, אתה רוכב על צווארי 11/8/11
ארכיון
מעברים
רק אתמול קמתי אחרי שקניתי ליפגלוס חדש והצטלמתי בחדווה, מוכנה ליום שכולו פעילויות מרנינות וקונסטרוקטיביות, ביניהן אימון אישי מפרך עם הגולשת והמאמנת האלופה מיה איל, שהחליטה לאחרונה להתנפל על שרירי הגב שלי, וכבר היום, כשחזרתי מצילומים מתישים עם מירי דוידוביץ לכתבות עתידיות, הרגשתי שהתשישות הפיזית וגם הרעב (לא אכלתי כל היום כדי להיכנס לחצאית גבוהת-מותן של יובל רביד) זוחלים אליי פנימה, ופתאום נמאס לי לשמור על פסאדה של חוזק ועליזות ושביעות רצון - שזה בעצם הדבר שהכי קשה לי בחיים.
בכלל, העמדות פנים זה לא אני. כשכואב לי, אני בוכה. כשדורכים עליי, אני צועקת. בבוקר לפני הצילומים קיבלתי טלפון מחברה שסיפרה לי על דייט זוועתי שהיה לה עם גבר, שכאילו היה בסדר אבל בעצם נורא הכאיב, ואני מאוד הזדהיתי איתה. זכרתי את כל אלה שלי, שכאילו היו בסדר, אבל נורא הכאיבו, ומדי פעם הם שולחים משום מה תזכורות אמביוולנטיות
עוברים דרכי כל מיני סיפורי חיים של אנשים - גירושין, פרידות - שרק מדכאים אותי עוד יותר. כל גבר שאני מדברת איתו - אני תוהה אם אנחנו חיים על אותה פלנטה. בעבר היה לי דיבור נהדר עם גברים. אני די גברית בעצמי, וגאה בכך, ממש לא עדינה ושברירית, ופעם תמיד הרגשתי אחד מהחבר'ה. היום אין מצב שגבר פותח את הפה ולא מפתיע אותי.
מתחילת החודש נפלו עליי מיליון מטלות - עבודה, כתיבה, פרויקט נוסף שאני מעורבת בו, עוד מיזם עתידי - הכל דברים טובים אבל תובעניים ומלחיצים ואני לא עומדת בעומס ואין לי פנאי בכלל. לא בתי קפה, לא מכונכושר, לא ים, לא חברות. אני מתהלכת בעולם בפרצוף תשעה באב (היה עכשיו מתישהו, לא?) כאילו חיי נהרסו, אפילו שזה רק לחודש, מקסימום חודשיים. כולם בחופשות ואני עובדת ובעיקר מרחמת על עצמי שחבל"ז.
האינסידנט המפתיע האחרון היה עם מישהו שחבר אליי בהתלהבות יתרה, וצלח את כל המכשולים, כולל הבכי הבלתי נמנע וכל שאר הטירונות שאני מזמנת למחזריי, אך כשל בשלב שבו התעמתנו עם המיניות שלנו. יש קטע כזה שגברים נורא אוהבים ללמד נשים. בכלל, להיות מעליהן, בכל המובנים. אני לא רואה ביחסי גבר-אשה מאבק. אני רואה בהם שותפות, שבה כל אחד מביא את מה שחסר לאחר. אבל לגברים רבים זו קונספציה חדשנית.
בכולופן הגבר ההוא גילה פתאום שכל הכניעות והחולשה שלי הן בעצם משחק - או, למעשה, מצב זמני, או, אם נחדד - תכונות שקיימות בי לצד כוח חיים מאוד מאוד חזק ויצר חזק. וזה לא התאים לו. אז אני שומעת מרקו מזיני בהופעה חיה בפירנצה, עושה קצת התעמלות ומנסה להירגע.
עוד לא פרקתי וסידרתי את כל הבגדים מהצילומים. בגדים ותכשיטים ובכלל דברים יפים ונופים וכל מה שיפה בעולם עוד עושים לי את זה. היום, בצילומים, ליד שוק הכרמל, ילדה יפה הסתובבה וחייכה אליי והרגשתי מדקרת עונג, והבן הצעיר שלי שבא לעזור בצילומים ראה את זה וישר הביט בי והנהן בהשתתפות כי הוא מכיר אותי ויודע מה עושה לי טוב.
אחרי שיגאל 2 התקין לי את מונה המבקרים גיליתי שקוראים אותי בניו יורק, בלונדון, בפאריז, במילאנו, בברן, וגם ביעדים אקזוטיים כמו קזבלנקה במרוקו, ספליט שבקרואטיה, לימה - פרו, ערים ממש נידחות בהולנד (כמה) איזו עיר בהונגריה שאני לא מצליחה לבטא את שמה, איים ביוון, תאילנד ועוד. אני חושבת שרק בשביל זה כדאי להשתדל לבכות בצורה דקורטיבית ונעימה לעין.
בלילה התנחמתי בתגובות מקוראיי שהיו ערים עד מאוחר. בבוקר קמתי כמו חדשה, נכונה לעוד יום, לחוץ מקודמיו, של מטלות. טופי ואמה ישנו איתי כרגיל - יותר הציקו מישנו, אבל אותי זה מרגיע לדעת שאני לא לבד.
באנו לגרש החושך. הצלחנו לא רע.
|
תגובות (113)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
זה טוב לבכות לפעמים, משחרר, אני בעד...ובכלל, אחרי שמחבקים את טופי אני בטוחה שמצב הרוח משתפר פלאים:-)
אני חושבת שכשהאנרגיה צונחת, סימן שלא צריך להחזיק כל כך חזק ואז רגע אחד קטן, כמו חיוך של ילדה, לי זה מזכיר פתאום את הפנימי שלי - אני עוצרת את הסוסים שלי, העולם יחכה.
וכן, אני נתקלתי לאחרונה במין הגברי הנוטה לחשוב "מה הן היו עושות בלעדינו", ואני מוקירה גברים, באמת, אבל להיות מודעים שיש להם שותפה בצד השני - לא יזיק להם:-) זה באמת כל כך מפחיד? אנחנו?
שמעתי, שממש לאחרונה, הוציאו בביטוח לאומי תווי נכה לרכב גם על נכות רגשית.
זה כדי שהגבר, לא יצטרך להסתובב שעות למצוא חנייה ליד בית הקפה שקבעתם בו, כי היי, יש לו עוד שלושה דייטים להספיק הלילה.
אוי, שמחה שקראת ואהבת.
זה לא יאומן שבמבט לאחור אני הכי אוהבת את הפוסטים האלה, שנכתבו ללא תכנון מראש וללא ראשי פרקים כפי שאני נוהגת בדרך כלל, אלא פשוט מהלב.
יש משהו בזה שכדי לכתוב טוב ובעיקר כדי לעורר הזדהות צריך לסבול. כשטוב לך ואתה מאושר ומסודר בווילה עם אשה, שלושה ילדים וכלב, מה תכתוב לאומה?
הפייבוריט שלי הוא כמה תוכים יש באיטלקית, שנכתב באמת ב'שיא השפל', ביום שבכיתי בו ביפחות וקפאתי מקור פנימי בשיא הקיץ. צמרמורות של קור עברו בי כשגבר שהייתי איתו כמעט היכה אותי מרוב אלימות שעוררתי בו בעצם הוויתי ואני חשבתי על כל חיי ועל כל הצורך שלי באהבה ופשוט התרסקתי ואמרתי - מה שווה הכל אם אני חוזרת כל פעם לנקודת ההתחלה? ולמזלי היו לי חברים טובים שהרימו אותי משם.
ומאז זו הפכה למטבע לשון, ואלומית מתחברת אליי בסקייפ בערבים ושואלת אותי כל פעם - תגידי חמודה, כמה תוכים יש באיטלקית? או כשהיתה כאן בארץ בביקור, נהגה להפתיע אותי ברחוב בחיבוק מאחור וללחוש על אוזני - תגידי... והיינו מתגלגלות מצחוק.
לא מאמין שפספסתי את הפוסט הנוגה והנהדר הזה עד עכשיו
טוב מאוחר מלעולם לא
תודה מיא
כן, אבל בפייסבוק יוצאות לך העיניים, נהיה לך רע בנשמה...במקרה הרע יש שם תמונות מהחתונה ושל הילדים....במקרה היותר רע ( הרבה הרבה יותר רע ) - יש שם תמונות של עוד מסיבה עם החבר'ה המאגניבים והיפים במקום החדש של קסטיאל ( כל עונה יש מקום חדש של קסטיאל ) ....וצריך שם יותר מדי לשתוק.
טופי הוא האושר עצמו.
והערב - פוסט חדש - 10 דברים שאסור בשומופן לעשות בדייט ראשון (ותמונה).
חכו חכו.
אוי - טופי. איזה חתול. אושר באריזה קופמקטית של ג'ינג' טבעי :)
הצחקת אותי כדרכך, המאחרת בנשף (ועוד מתלוננת שלא שלחתי קישור. אני לא שולחת קישור לפוסט-קיטורים ששלפתי מהשרוול).
יש לי חברה שהיתה מכורה לקפה, והיא מאוד גאה שנגמלה ממנו וצוחקת עליי שאני נכנסת לקפה. אמה מה - באתי אליה ערב אחד בתקווה למזמוזים ונשיקות ומה אני מגלה? הבחורה תקועה קשות על הפייסבוק! שעות היא מחוברת, ואני - כלב! יענו החליפה התמכרות אחת באחרת.
טוב, מה היה לנו? יאכטות, מסאז'ים, חתיכים, צילומים במטבח...
אני הולכת עכשיו לעבוד בקפה נח על הגהות ברלין (גמרתי את יפן. לכל המעוניינים - ספר חדש עומד לצאת).
אין שם סלט מוקפץ אבל יש סלט ניסואז ממש טעים עם ערך גליקמי מאוד נמוך, בתנאי שמדחיקים את עניין הטונה והדולפינים.
טוב, החיים לא רעים כל כך....
אתה מתוק, כבר שמתי לב אליך. ואני שמאלנית יפת נפש.
מה קורה לך את??!!! גן-עדן פה לעומת הפייסבוק!!! רוצה לראות אנשים שחיים הרבה יותר טוב ממך ועושים הרבה יותר חיים ממך?!
פאולו קונטה - רואים מיד שאת מבינה עניין.
איך - עלית על משהו. למרות שאין שום סיכוי כי המוח שלי מפורר כבר מדוזה שהושארה בשמש להנמס אל מותה.
ותמיד אפשר ללכת לפי ההוראות אבל אני והוראות לא כל כך חברים.
זה לא כמה, זה איך.
הוא ליגה אחרת.
ברור שרק מסתכלים בתמונה שלך כי אתה יפה.
וחוטיני לגברים זה אחלה, בייחוד אלה שיש להם חדק של פיל מקדימה (תמצא בכל חנות לאביזרי מין)
Oh my God !
בכל זאת כמה צריך ללקק ולמי צריך למצוץ בשביל לקבל טובה בהתקנת מונה צפיות כדי שנוכל להשוויץ כמו מיא?
או שאותנו הפלבאיות קוראים רק השבאביה הפראחים בעזה סיטי, וזה לא סקסי כמו מילנו סידני וברצלונה?
פאולו קונטה וזהו.
סליחה...אתם גם קוראים את הפוסטים שלי או רק מסתכלים לי בתמונה כי אני יפה ?
הרי כתבתי במפורש - חוטיני - לא!
ובאשר ל-ארוס רמצוטי, אומר בפעם האחרונה - זיפים פוטוגניים, שירה מאנפפת, ותו לא (ותו לא)
תודה. היא נהדרת, המון-עליזה שלך.
אם יהיה לי כוח, אולי ארחיב את הסינרומן שלי גם לפעילויות-חוץ. נראה.
מאד אוהב את הסדרה האחרונה שלך הסינרומנית
שמעתי שיגאל התקין לך מונה
ואני משאיר לך מונה
שים לי ואשים לך.
ברטר סמלי.
אוי ואבוי - זה יום שגרתי של כולם?
מהר מהר לחלק פרוזאקים לאוכלוסייה - ולא חיסון נגד שפעת החזירים!
ואולי מה ש'כולם' צריכים זה פשוט אהבה, כפי שתנו הביטלס בשירם הקורע?
אז הנה הפוסט הרלבנטי של ד"ר אילנה - ממש מזור לנפש - לומדת אהבה. כדאי!
נשמע כמו יום שגרתי של כולם.
קצת משעמם, אין שום ערך מוסף בקריאה.
קודם כל זה מחמיא וזה כיף וזה נוגע ללבי שאנשים טורחים לקרוא אותי גם כשהם בחופשה. המילים שלי נורא אישיות ולדעת שהן חודרות ללבם של אנשים והולכות איתם גם לחופש, זה מאוד מאוד מרגש.
כשיגאל התקין לי את מונה המבקרים זה היה כמו משחק, והמספרים עצמם באמת פחות מעניינים - אבל לקום עכשיו בשבת ב-12 בצהריים ולפתוח את האתר הנדון ולראות שפרט לי נמצאים ממש עכשיו עוד 14 אנשים בבלוג שלי זה כיף! ולראות שבלילה קראו אותי מאיינדהובן בהולנד, מדבלין ומסידני - זה לא מגניב?
ויש לו עוד פונקציה - שאפשר לראות גם אילו פוסטים קראו - ואז אני רואה שפתאום נקראים אצלי פוסטים ישנים - על האובססיה שלי לספורט, על קורבנות האופנה של הקיץ הקודם... כאילו, יש לבלוג שלי חיים מלבד הפוסט האחרון.
ובאשר לכסף - אני הרי סוציאליסטית בנשמתי וגדלתי על חינוך סוציאליסטי - וסוציאליסטים, בניגוד לקפיטליסטים שרגילים לניצול על ידי בעלי ההון, שואפים כל הזמן לכרסם כמו חפרפרת תחת יסודות המבנה הקפיטליסטי (דימוי של מרקס) - או בקיצור, אני כן מתישהו אתרגם את כל זה לכסף, כפי שכבר עשיתי. בגלל זה זה גם חשוב לי. זה לא סתם נפנוף בנתונים. אני רק מתחילה עכשיו ואני מקווה מתישהו כן למנף את זה להכנסה. הלוואי.
ותודה על התגובה ועל האמפטיה. אין לך מושג כמה זה חשוב לי.
הלוואי שהדאונים שלי היו רק בחודש אוגוסט, אבל אין ספק שזה מוסיף. בעיקר שאני גרה במרכז העיר ועמישראל תוקף אותי בהמוניו. היום פירגנתי לעצמי פגישות חברתיות לרוב וספורטים ואני אשרוד, כמאמר גלוריה גיינור. תודה.
אם אני קורא אותך עשית את היומית. מה זה יוסיף לך אם תדעי שגם כשאני במיורקה אני קורא אותך. אילו על כל כניסה היית מקבלת תגמולים ניחא. כשאני מבקר אצל רופא השיניים אני גם קורא אותך ומה זה יוסיף לך אם תדעי שכל פעם שאני סובל אני גם קורא אותך. טוב נו זו תגובה מיותרת ומטומטמת תשכחי ממנה. משעמם לי..
זה קשור לחודש אוגוסט.
כבר נגמר..
ואז הכל יהיה הרבה יותר נעים.
שרון
גם אני אלייך.
ואת צודקת כמובן. לפעמים פשוט העייפות מכריעה אותי.
רחמים עצמיים זה כל כך.... כל כך..... מעורר רחמים! מיד יצאתי משם.
תודה, היום, כשכבר ממש רקדתי בסלון לצלילי ארוס רמצוטי,
קראתי שוב וחשבתי לעצמי: וואלה, אז היתה לי נפילה. מותר.
המילים הם בשביל ארז. מילות אהבה וגעגוע.
מילים לגבר שפעם היה טוב איתו.
לא הכי מתוחכמות, אבל כמו משחה מרגיעה על עור שרוף.
והנה - לכו אל אהוד אמיר שכתב פוסט מצחיק בטירוף על שפעת העורכים
תגידי תודה כל יום לעצמך שאת מאוד מאוד עסוקה,
רק בריאות זה מביא בסופו של דבר, גם אם לא מרגישים.
כתבת נהדר על החיים.
חיבוק.
*
חתול–על
טופי הזה נראה מינימום גארי קופר. שרמנטי, אדיש, קול.
עשית את הבחירה הנכונה.
מיה
מאופו את יודעת על הסטיפטיז של יגאל ?
יש לי רושם שרשימת ההשלמות של המידע שיש לנו תצריך
חמש שעות והמון בירות
הוא יסכים לבוא ולהסתטפטז ?
מירב אלופה, זה ידוע. אין עלינו, הנשים. אבל אמרתי לך, יגאל מצוין בסטריפטיז עם חוטיני.
זהו? סיכמנו שהם חזירים? לא מעוכבים ותשושי נפש? עוד יתלו אותי על עץ גבוה. את יודעת מה? אני אעמוד בזה.
ומוסיפה לרשימה בריסל, טוקיו, מינכן, שבדיה (איזו עיר ששכחתי) ומיאמי - מעניין מי קורא אותי במיאמי.
לידיעת הקוראיגאל שתיים
את מה שאתה הסברת שלוש פעמים באותן המילים ולא צלחה הנתי הבלונדינית
מירב שביט הסבירה פעם אחת במילים אחרות משלך
וכבר הבנתי
תן קרדיט,
אני דווקא רציתי לשים לי לבד,
אבל משהו לא עובד ואני לא מצליחה להבין למה
לוא לפחות היית עונה
את מצחיקה !
את לא יכולה לחלות בזה,
זה "שפעת חזירים" - זה רק גברים.
רנרט איז בק ומשובח מתמיד!
מה שמזכיר לי שאתם חייבים לעבור במספרה ולקרוא בלאשה של השבוע את הטור של דניאלה לונדון - משל הבוגנוויליה, על ניסיונה ללמד את בעלה לקחת אחריות על מטלת השקיית הבוגנוויליה ולא רקלבצע את הפקודה הבודדת של ההשקיה. אין, זה הורס, הורס. הכרחתי את ילדיי לקרוא כי זה ממש כתוב עליהם. על הקטע שלא ביצוע המטלה הוא החשוב אלא לקיחת האחריות על התחום ופינויו ממוחי הקודח. ממש מאסטרפיס. כמה חבל שדניאלה כבר לא כותבת בקפה.
זה כמו בטור דה פראנס - שזה רק נראה מאבק בין כוכבים אבל זו בעצם עבודת צוות של קבוצות, וכמו בהמון תחומים אחרים, שאין שום יתרון לעימות ויש מיליון יתרונות לשיתוף פעולה.
תודה! רצפת העץ (וארונות המטבח מעץ) הם עבודת יד של בעלי לשעבר המוכשר. אין עליו. וטופי הוא חתול-על.
וכן, עודדת אותי, כדרכך, למרות שאני דווקא לא מחכה לטוב שיבוא. אני באמת חושבת שהטוב הוא עכשיו, עם נדנדת רגש של אפס ודאונז. אני באמת בשנים האחרונות של נישואיי, כשכבר הייתי כבויה לגמרי, לא האמנתי שיהיה לי כל כך הרבה מרץ לעשות ולכתוב ולהיפגש ושהבעיה הכי גדולה שלי תהיה אם לצאת עם צעירים או עם זקנים... אני באמת חושבת שסך הכל מגניב.
הנה היום היה לי שוב שיעור עם מיה המאמנת והיא בת 30 ואני שומעת ממנה על עולמן של בנות ה-30 והן לא רוקדות ברחובות... ובמקביל היא קרעה אותי בשיעור ולא נתנה לי לנוח ובסוף אמרה לי לקנות משקולות חדשות וכבדות יותר ממה שהיו לי - אז כן, יש סיפוקים קטנים בחיים, אני חושבת, ולא איזשהו טוב גדול.
עוגיות? עוגיות????? משנת 91 עת טילים נפלו על ראשי ופירגנתי לעצמי - לא בא לקרבי בדל עוגית!
אבל יגאל עוד יפתיע ויפציע. באחריות.
אני חושבת יגאל שאני ואתה עוד נשים לכולם. יש לי הרגשה כזאת. תחושת בטן.
מיא, כל מילה פגז!
אני כל כך מסכימה עם זה.
מה פתאום קרב כוחות?
מה פתאום מאיים?
תהנה מזה. עכשיו זה שלנו
מיא יקרה,
בתחילת הפוסט רציתי להחמיא לך על רצפת העץ המהממת ובסופו רציתי לפרגן לך על טופו המדהים והפרוותי, ולגבי הליבה?
את יודעת, ושתינו יודעות, שזה קורה, יש תקופות כאלה של דאון, נכון הכל השתנה אבל את מקרינה חיות ואנרגיות והמון המון רגש,
וכל זה אומר, בעיניי, שהטוב בוא יבוא והוא יהיה הרבה יותר מתוק אחרי כל המסע הארוך הזה.
(מקווה שעודדתי אותך קמעא...)
מותק (אופס ארז עמירן לא מרשה )
את אל תאיימי,
התור שלך מהעוגיות המאלפות שלי
יתרחק בהתאמה לריחוק שלי שעזרה אצל יגאל
קאפיש ?
אני מתה על לוצ'ו באטיסטי. הנה עתיק שלו, מהילדות שלנו. וחוץ מזה גם זיפים זה סבבה. תן לי את ארוס עם מילים מטומטמות וזיפים ותראה איך אני מוכנה להתפשר בקלות.
פאתט לגמרי! (צפו בי גם בספרד, במיסיסיפי ובקנדה)
וברור שנהייתי סרסורית של יגאל 2 - הוא ואני הולכים לעשות מופע סטריפטיז משותף בין כולכן. הוא יתפשט ואני אאסוף את הכסף בכובע. שנינו נישאר בחוטיני בלבד - אם ארז עמירן ירשה, כמובן, ואם שפעת החזירים לא תהרוג אותנו קודם. אישית הייתי מעדיפה למות בצורה יותר מכובדת, למשל מסיפיליס.
הפסקות כאלה לא מתאימות לי. גם שבועיים זו הפסקה גדולה מדיי בשבילי...
ועניין הטריטוריה הוא משני לדעתי. אני אוהבת את הטריטוריה שלי ולא לנדוד בין בתים ג'יפתיים של אחרים כי אני מאוד בררנית ומספיק סדין עם דוגמה כדי שלא אוכל להתרכז (שלי תמיד לבנים). בעניין מפנה את הגב - אני יודעת לגרש יופי. אבל לא כל כך מהר מגיעים אליי הביתה.
ובעניין ההתנהגות במיטה - כבר כתבתי על כך ואני חוזרת על עצמי (לא בפעם הראשונה) שיצר של אשה בת 40 ומשהו שאין לה ילדים קטנים והיא לא נמצאת במסגרת של נישואים שוחקים דומה ליצר של בן 20, בכל אופן אצל הנשים שאני מכירה. ועל גברים מבוגרים יותר, כמו זה שיצאתי איתו זה עלול לאיים, בפרט שאת אומרת לו בחדווה מהם צרכייך ומצפה שהוא יתחבר לזה. ולמה את אומרת לו מהם צרכייך? למה לפתוח את הפה כמו מטומטמת? כי זה הוא שהתרברב שאחרי שנמנם לו שנת חורף ארוכה במסגרת כך וכך שנות נישואין הוא רוצה להשלים הכל. ובכן יש מצב שאחרי נאום כזה שלך פוקדות אותו תופעות פיזיולוגיות מסוימות שכל הגברים יראים מהן כמו ממלאך המוות עצמו - למרות שלמיטב ידיעתי נשים דווקא לא מתרגשות מכך במיוחד.
היה לי חבר קיבוצניק, בימים הטובים של הקיבוצים (כן, עוד פעם יש לי הפסקה. אני אחרי שיעור כושר) שאמר שהם המלון של המדינה. זה קטעים לגור באתר נופש מובהק...
פילו-זיפים, את מתכוונת. כי חוץ משיער פנים מוקפד - אין שם דבר וחצי דבר.
את מדברת פה עם איש (אני) שהשפה האיטלקית שוטפת ורהוטה על לשונו, וגם בטקסטים עם עומק מכיר דבר או שניים (בכל זאת...כותב על חוטיני) - אז בבקשה !! תודיעי גם לאמא שלך - מדובר בקש וגבבה שרק ה'ריש' המתגלגלת מצילה.
אני חוזר ואומר - מיה מרטיני, פיורלה מנויה, מינה. זהו. ואם דווקא בקולות גבריים תמצאי ניחומייך - אז לוצ'ו בטיסטי ו-פרנצ'סקו די-גרגורי.
מה זה הקלוד מונה צפיות הזה? זה כל כך פאתט!! לספור כניסות ויציאות כל היום! ועוד לעשות טבלאות צפיה וגרפים!!
אני חייבת אחד כזה. תשיגי לי? קראתי תפוסט של שתיים אבל לא הבנתי כלום. אוווגוסט.
נראה כי נקלעת לדיאלוג רציני בין שני ארכיטיפים ועוד במיטה, ככה שהרגשות בוודאי גועשים והמסקנות אולי קיצוניות. אז הנה עיצה יותר קיצונית, ככה מניסיון: בשני העשורים האחרונים יצאתי ל"הפסקה" , אחת בת 5 וחצי שנים, ובעשור הזה "רק" ל4 וחצי שנים. את יכולה לתרגם את זה לחודשים או שבועות, מה שמתאים לך. כמו שנהוג לומר ובצדק אלה היו "התקופות היפות בחיי" – ניקוי רעלים מוחלט, ראורגניזציה, שנות הקריירה הטובות ביותר שלי, שיא הפריחה. התהלכתי אוטיסטית לגמרי מולם, לא מבחינה בקיומם ולא חשתי חצי געגוע. וזה כלום, כי הקשר שנוצר אחרי ההפסקות היה בתולי ואפשר דיאלוג ממקום אחר, אז אחרי שיא הפריחה הגיעה שיא האהבה. העקרון: מתוך 100 מחזרים שיש לך אולי אחד ראוי לתשומת ליבך, בוודאי להיכנס הביתה. הכי טוב לבוא אליו קודם, גם אם משהו משתבש תהיי את זו שמפנה את הגב והולכת, ואף אחד לא יצא לך מהמיטה. עוצמות, אגב, לעניות דעתי, הן דבר אינדיבידואלי, לא חושבת שיש קשר להתנהגות שלך במיטה.
הם מתקשרים אלי כי הגיעו לגולן (הם בנופש) ושואלים בתמיהה "מה? את לא בחופש??" "את עובדת???"
זה מה שמכעיס - כשעוצמה מכל סוג שהוא מאיימת על השני, בין אם הוא גבר או אשה, קולגה, ידיד או ידידה.
לא, כנראה שהוא סתם היה רגיל. זה מישהו שיצאתי איתו עכשיו, שהיה בנישואין מאוד מאוד ארוכים ואחרי שהתפנה מנישואיו - כמקובל בימינו, נשים נפלו לרגליו, ואני הייתי היחידה שהוא התחיל איתה בעצמו. הקטע שהפריד בינינו היה המין כי הוא היה הרבה יותר מבוגר ממני ואני חושבת שהפחדתי אותו.
זה באמת היתרון הנפלא של הכתיבה. אתמול הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו קונסטרוקטיבי עם הרגשות הרעים שלי, שכבר מסתובבים אצלי כמה ימים. ברור שאשרוד. נורא מצחיק אותי שכולם יוצאים לנופש כמו לפי פקודה. תמיד כל מי שהיכרתי עבדו כל כך קשה ופתאום אין עם מי לדבר בשומקום...
בכולופן הגבר ההוא גילה פתאום שכל הכניעות והחולשה שלי הן בעצם משחק - או, למעשה, מצב זמני, או, אם נחדד - תכונות שקיימות בי לצד כוח חיים מאוד מאוד חזק ויצר חזק.
מותר להגיד שהוא טיפש? אפילו מכעיס?
ברור! היחסים בלתי נסבלים ויש לכך השפעות
על הילדים ועל הנוער. הטיב להראות זאת
בסרטו סם מנדז "לצאת לדרך".
את יודעת שההתקדמות היא לא לינארית, היא בגלים, ואני חושבת שהמצב כפי שהוא היום ביחסים בין גברים לנשים הוא בלתי נסבל (טוב, זו דעתי), אבל בעיקר (וזו דעת רבים) מאוד מאוד לא ברור ולא יציב. ולכן עד שתימצא נקודת איזון חדשה, אפשר להגג ולהעלות רעיונות היכן כדאי שתהיה ומהם הערכים שראוי לבססה עליהם, ורטרו אינו מן הנמנע. ואני באמת חושבת שמתישהו יבוא שינוי.
מרבה נכסים מרבה דאגה, לא ככה? אשה נודניקית עם 30 ומשהו שמלות, שלא תקטר?
טוב, אני כבר חוזרת לעבוד. אני באוסאקה עכשיו.
אתן תקחו מספרים ליגאל - אני מחלקת.
בדיוק בדיוק חשבתי על זה כשראיתי עכשיו, להבדיל, פיאט טופולינו תכלת חדשה שהיתה כל כך יפה שזה היה קורע.
זה לא רק הדיבורים. לפעמים זה גם חום של גוף ומבט ואת חושבת שאתם מבינים זה את זו בלי מילים ובסוף מתברר לך שרק את הבנת והוא לא הבין דבר. זתומרת לא אותך.
האסוציאציה שזה מעלה לי היא לרהיטים או חפצים בקווים נקיים שתמיד חיפשתי והיה לי נורא קשה למצוא והם היו הכי יקרים, בנעוריי, והיו רק בדירן או בחנויות של כיכר המדינה, ואני לא הבנתי למה הכי פשוט הוא הכי יקר כי הכי היה קיטשי ומצויץ ומגעיל. ובסוף התייאשתי ואבא שלי היה מתכנן לי או בונה לי לבד ואחר כך בעלי לשעבר אותו דבר. וכנראה זה בדיוק ככה גברים - הכי פשוט וברור וישר הוא הכי יקר המציאות ושווה, והכי מסובך ועם צלצולים הוא הכי פושט. ואני תמיד הלכתי על הפשוט שהולך בדרך הישרה ופיו ולבו שווים, אבל הם נדירים כיום מאוד.
תשמעי,
עם כל העומס והקושי וההסטריה את מוצאת עוד זמן לכתוב בבלוג ולצלם ולערוך את זה (שזה יותר ממה שאני יודעת ולכן זה נראה לי מאוד מורכב) אז סימן שהמצב נסבל.
ככה זה, יש תקופות כאלה.
בעוד חדשיים תסתכלי אחורה ותאמרי: אני לא מבינה איך שרדתי את הטירוף הזה"
ממרחק של זמן ופרספקטיבה של עשייה, הדברים מקבלים פרופורציות אחרות.
ב ה צ ל ח ה !!!
טוב, אני בהפוגת סלטחינה. אני דווקא קונה בדרך כלל בשוק הכרמל וקצת במינימרקט של כיכר דיזנגוף למרות שהוא רחוק לי. הסנטר זה רק להשלמות - אבל עכשיו בלתי אפשרי גם לעשות השלמות באטרף הקיים. שעה וחצי בעירייה - זה בשבילי אשפוז כפוי במוסד, בחיי. כל אחת והפחדים שלה. לעומת זאת החניה היא בשיטת הקונדום החם - אחרי שבעבר זה היה ככה רק בערב. עכשיו גם בבוקר צריך לחפש חניה בנרות - וברגל בחום הזה אין לי כוח להסתובב, בעיקר לא נפשי. אבל היום דווקא אלת החניה האירה לי פניה. כנראה קלטה שלא כדאי להתעסק איתי במצבי. כמו סינדרלה עשיתי סיבוב והחזרתי את כל הבגדים והתכשיטים היפים מאתמול. הסנדלים לפחות היו שלי.
העולם מאוד השתנה - את חייבת לצאת משם!
מיא. אלו צרות של עשירים ואת יודעת את זה....
יפה מצידו של יגאל להתקין לך, ואני גם רוצה, אם אפשר.
נאנחתי
הלוואי עלי כל הצרות שלך האלו
אני בטוחה שאת לא רוצה להתחלף
תתפסי מילה עם יגאל
בבקשה
אני לא מצליחה להתקין
יהיה לי שמח אם הוא יתקין גם לי
מיא, פוסט מהקרביים כזה יצא
מרגישים שכל מילה שכתבת עשתה עבודה תרפויטיית בשבילך ,
ואני חייבת לציין
שבמקרה שלך המילים שלך הן תרפויטייות גם לקוראים/ות המזדהים/ות,
ואת יודעת את זה .
ולגבי מה שכתבת :
"גבר, שכאילו היה בסדר אבל בעצם נורא הכאיב..
זכרתי את כל אלה שלי, שכאילו היו בסדר, אבל נורא הכאיבו,
ומדי פעם הם שולחים משום מה תזכורות אמביוולנטיות"
כל כך מוכר ושיגרתי במחוזותינו
אני קוראת לזה:"דיבורים כמו חול ואין מה לאכול"
אהבתי את הילדה המחייכת בשוק ,לפעמים זו הרגשה של הדברים הקטנים ששווים יותר מהכול.
אני לא מקטרת על מה שאבוד מראש :-)
צ'מעי, ביליתי לפני שלושה ימים מעל לשעה וחצי במרכז שירות הלקוחות החדש של עיריית ת"א, ושני דברים יש לי לומר:
1. מי שטיפש להגיע בשעה 3 שיחכה שעה וחצי, מי שמגיע ב 4 וחצי ימתין לא יותר מעשר דקות ויוכל לספר לחבר'ה (תמוה, לא מובן אבל עובדה מתועדת)
2. הם מעניקים הפוך/אספרסו חינם לכל מבקר, נחמד מצידם בצורה מחשידה ביותר.
בעינייני קניות עברתי לרכישת מוצרי יסוד במכולת היקרה לעילא מתחת לבית שלי ותו לא, כשיגמר החופש והחום הגדול איתו נשוב לבצע רכישות יותר נדיבות מקוטג', פיתות וחלב.
שום סכום כסף בעולם לא ישכנע אותי לדרוך בסנטר בימים אלו.
הבטחה לחופשה של חודש בניו יורק (אול אינקלודד) אולי תשכנע אותי לעשות סיבובון, אבל רק בבניין המיזרחי. אולי.
אה..... את מכיוון הסידורים? לא באת לקטר איתנו על גברים?
טוב, טוב, גם לקטר על סידורים זו בסדר.
אני - רק כשאני חושבת להיכנס למס הכנסה - שבעצם אני צריכה משם רק זיכויים - נהיה לי רע. ולעיריית תל אביב - שכנ"ל מגיע לי תו חניה ולא לקחתי - בא לי למות. היום בטסט עם האוטו פלוס הבילוי במוסך הספיקו לי לשנה שלמה.
ואת יודעת מה זה הסופרמרקט של דיזנגוף סנטר באוגוסט? כל העולם ורעייתו הדלוחה וילדיהם הדביקים עורכים שם את קניותיהם. התופת של דנטה נדמית כספא יוקרתי ורוגע לעומתו. למזלי בכורי אחראי על קניות אוגוסט ואני רק מתלווה אליו לפעמים על תקן יועצת וקניינית בכירה. הוא למזלי קול ממני ועמישראל אינו נוטה לעצבנו אלא מקסימום להצחיקו.
פעם בכמה זמן כשערימת הסידורים המצטברים מאיימת לקבור אותי תחתיה, כשהילדות שלי פחות ממושמעות ממה שהייתי מקווה (א.ק.א. בעשר בלילה עוד חגיגה), כשהבוס שלי מטפס לי על העצבים, כשממוצע שעות השינה שלי בלילה יורד מ 5. אני מחליטה שכבר מותר לי ואז אני הכי מסכנה בעולם, אבל הכי! פליט רעב מדרפור לא יצליח לשכנע אותי שהוא יותר מסכן ממני.
מוקצבות לי 48 שעות לאומללות הזאת בה כל פעולה שאינה קינוח אף וניגוב דמעות אסורה בתכלית, ואז צריך להתאושש כי ב 48 שעות הצטברו עוד 3 מטלות.
אני בדיוק באמצע הכנת רשימת כל הדברים שאני צריכה לטפל בהם חלקם דחופים וחלקם נקברו עמוק בתהום הנשייה ובכל זאת היה יכול להיות כדאי לטפל בהם (מסוג הדברים שבסוף אתה משלם עליהם הרבה יותר) כולם כמובן קשורים לחיי הפרטיים, מטלות עבודה לא נכללות.
אני בסעיף 43 :-)
והכי מעצבן אותי שגברים מהגיל שלי וצפונה, הרבה צפונה, מאמצים בחדווה את הנורמות המקולקלות של הדור החדש ומדווחים בשמחה על 'נכות רגשית'.
והליפגלוס - רק בבוקר - כשהכל טרי וזוהר ודובדבני ועוד לא עייף. אני גם עושה דייטים בבוקר.
אני מתחברת להרגשה הזאת - כי לפעמים יש לי הרגשה שאו שהעולם השתגע, או שאני. משהו חייב להיות לא תקין. זה לא ייתכן ששנינו תקינים ומשדרים באותו תדר.
נתתי על זה את דעתי בלילה - כשכתבתי שהייתי גבר, ופעם בצעירותי האיש הזה שכתבתי עליו אמר עליי שאני גבר בדמות אשה - וראיתי את זה כמחמאה - כנראה שהייתי גבר מהדור הישן. הייתי גבר שלא פוחד מכלום וחזק אבל גם ג'נטלמן וכזה שמעריך נשים ולא חזיר, ונאמן ואוהב. בגלל זה אני מתקשה להסתנכרן עם גברים היום. בגלל זה פעם היה לי קל. התחברתי לפעילויות גבריות, ראיתי נשים כמו שגברים רואים אותן, אפילו אהבתי כמה נשים כמו גבר, אבל לא התלכלכתי. הייתי שלמה עם עצמי. לא הייתי עם אנשים סתם. לא הייתי עם אנשים בשביל האגו ובעיקר לא חששתי להודות בחולשה ובכאב ובגעגועים ובטעויות שעשיתי.
אבל ה'פעם' הזה הורג אותי. זאת נוסטלגיה מרעילה. אני חייבת לצאת משם. ועם זאת יש אופני התנהגות נוכחיים וגם צורות חשיבה שלא אשלים איתם לעולם.
היה לי מלא מה לכתוב לך, בעיקר שאני מתחברת לתחושות האלה בקשר לגברים ולמצבי הרוח.
אני לא יודעת מאיפה הם נוחתים עלי ... זו אני החייזרית או הם?
טוב, אבל שכחתי הכל כי קינאתי שיגאל שתיים התקין לך את המונה. לפחות הוא נותן יחס חם ...
אגב, לא ידעתי שליפגלוס יכול לתת תחושה כל כך טובה בבוקר. אני שמה רק בפגישות.
נתחבק, נתעודד ונמשיך להתגבר ולגבור על כל הגברים.
אוףףףףף - גם המקרר השקוף בגד בי והוא מקפיא הכל. זה התחיל מזה שפצחתי בהכנה של ברדים נורא טעימים בבלנדר שלי, ואז התרברבתי וטענתי שאני יותר טובה מכל בית קפה, ואז הוענשתי על ידי המפלצת מלוך נס בכך שמקררי החל להקפיא הכל.
אוי, לבכות זה באמת לא יפה.
למרות שאחרי גירושיי לא הפסקתי לבכות, והייתי עם בחור אחד, ולאחרונה יצא לי לפגוש אותו אחרי ארבע שנים, וישבנו לשיחה של שעות רבות והוא אמר לי שזה בכלל לא הפריע לו והייתי חמודה גם ככה. ושוב - לכי תביני גברים...
אני אצחק על עצמי גם בקבר. תמיד צחקתי על עצמי. אנשים בלי הומור עצמי דוחים ברמות, לא?
וואללה דווקא באוגוסט המהביל הזה להיות כל כך עמוסה ועסוקה?
באמת מבאס
טוב תמיד את יכולה להתנחם אצל טופי ופיליפ
יותר = מהגברים שלך
ושוב את מסתירה לי את הפריג'ידר בצילום הראשון בפוסט
לילה טופ
}{שטוטית
כי בעיני לבכות זה מאוד יפה !
אלא שאני נראית דודה קשישה של עצמי.
אם את מצליחה להוציא משפטים מצחיקים ומלאי הומור עצמי כאלה, אז כנראה שהכל בסדר:-)
בהדרו...בטח.
משום מה, לפתע, יש לי חשק לא מוסבר שיחפפו לי את הראש...
אל תתני לארומה האיטלקית ולזיפים לבלבל אותך - אם היית מתרגמת את השירים שלו לעברית , הם היו משתבצים להם, להפליא, פה בקפה, בינות לשקיעות האדומות והזריחות הנכאבות שמאות נשות-קפה מצטמררות ומתרגש-גשגות עליהם, ולא היה נודע כי בא אל קירבן.
תני לי לישון על זה...
אני מסכימה איתך. משהו השתנה, ולרעה.
ואני לא מסוגלת לאהוב מי שלא אוהב אותי. זה הצד השורד שלי, לשמחתי. אני ישר חושבת: למה לי לאהוב את הדביל הזה שאין לו היכולת הנפשית הבסיסית המינימלית הדרושה כדי לאהוב אותי?
נו, ואחר כך אומרים שאין חיי לילה בחיפה...
תיקונצ'יק.
אני רואה קשר בן אדם לאדם כמשהו שנקשר מהלב, אחרת זה לא שווה, לגבי נשים וגם גברים. עם זאת במצב הנוכחי, אני חושבת שמשהו השתנה ויש לי סימן שאלה גדול. משהו בדינמיקה שונה.
וברור שאנו שונות, זה זה זה..ברור. אני לעולם לא אכתוב על מערכת יחסים שהיתה לי וכמה היה רע באף עיתון או בלוג , כי אני יותר COOL וממשיכה לאהוב גם אם לא אוהבים אותי..מרחוק ומקרוב. זה קונץ שבא מטוניס :) אהבה ללא צורך שיכירו בה.
משחררת בקלות גם אם כואב.
בדיוק. נורא אייטיזי.
וישבה אצלי חברה מהסיקסטיז.
אני מעדיפה לחשוב שזה עב"מים ולא קונספירציה אמריקאית לא מוכרת.
לכי תדעי מה מתבשל לנו בשמיים מכספי משלם המיסים.
בסביבות אחת, שתיים בלילה, אנחנו צופות בשמיים המעוננים מולנו, ואור גדול מופיע.
ונשאר 10 דקות בדממה מוחלטת מולנו ואז כבה בשניה כאילו לא היה.
וכל זה בלב ענן ורוד.
מיד אחריו נדלק בפינה אחרת אור זהה וכל הסיפור חזר על עצמו כולל הדממה וההיעלמות.
ואז הופיעו שניים יחד. וכו' וכו'.
התמוגגנו.
למה הדברים הרעים קשורים לגברים?
כי עם כל השאר אנחנו מסתדרות יופי!
ואני, באמת, שגדלתי כבת-בן תמיד ראיתי את עצמי חצי גבר ולא הייתי מוכנה נפשית לאכזבה הזאת של השנים האחרונות. ממתי נהיו לי בעיות עם גברים? זו ממש בדיחה בעיניי.
והנה לך - מרקו מזיני בהדרו!
זה נראה כמו דיכי קטן.
כדאי שיעבור מהר מהר.
(ויפה שעה אחת קודם)
בבקשה תכתבי מה שלא קשור - מה שקשור נורא מדכא.
אבל עב"מים זה לא נורא אייטיז?
אני שמחה. הרבה יותר כיף לכתוב מאשר להשתכר או לחתוך את עצמי.
תודה על העידוד, ואני מסכימה איתך שדברים רבים חולפים, אבל יש דברים חשובים וחזקים שנשארים וכמה שנרצה לברוח מהם לא נוכל. אנחנו שונות מאוד, את ואני, ואני דווקא רואה קשר נורא חזק בלב גם עם גברים שאין לי איתם ילדים, כמו אותו גבר שגילו היה כפול משלי כשהיכרנו וראיתי המון דברים דרך עיניו החומות עם הקמטים בצד כי הוא תמיד היה מחייך בתקופה שלא שיערתי בכלל שיבוא היום והצחוק המתגלגל שלו עם הראש היפה שניער לאחור יהפוך מתישהו לבכי שלי.
קודם כל - מי ששומע מרקו מז'יני - מגיע לו כל מה שקורה לו (נו ב'מת - מוסיקה הנצרכת על ידי ספרים איטלקיים בלבד, אלה עם המספריים, לא אלה עם המילים הכתובות)
ו-
למה תמיד כל הדברים הרעים שמתרוצצים לכן במוח, קשורים ת-מיד לגברים שבחייכן? כאילו הקיום כולו תלוי במה-הוא-אמר-ואיך-הוא-הגיב-ועל-מה-הוא-חשב.
שמתי לב, שהמון פעמים זה קורה דווקא לנשים החזקות, העצמאיות, אלה שלמדו להסתדר בעצמן-עם-עצמן, שיודעות מה הן שוות (וכמה אנחנו פחות) - דווקא אלה נוטות להתרסק על כל אכזבה מהמין הגברי. כאילו כל העוצמה הזאת (ולרגע איני מטיל בה ספק) מתרוקנת כגלגל-ים מפונצ'ר מול גבר אחד האוחז בידו מסמר.
טוב, תחליפי את מרקו באיזו מינה, או מיה מרטיני או פיורלה מנויה (או כל זמרת איטלקיה אחרת שיש לה M בשם) והתאוששי.
אני יודעת שזה לא קשור למה שכתבת, אבל רציתי לספר לך
שאתמול בלילה, בשמי חיפה, קיבלתי מופע אורקולי בן חצי שעה או יותר של עב"מים.
אותי זה שימח
מרגישים את זה, את הטיפול התראפויטי שהעברת את עצמך בכתיבה.
זה יפה.
בגלל זה התחלתי ואמרתי שקודם כל אנשים (החברות שלי, בעלי לשעבר, אמא שלי) סותמים לי את הפה ואומרים לי שאין לי על מה להתלונן. ואגב, גם אנשים שרוצים כאלה לא מוכנים לשלם את המחיר של הריגושים הרעים - של האכזבות, הדיכאונות, העלבונות מכל אידיוט, והזמן שעובר וגורם לך לחשוב שהיתה איזושהי התקדמות ואז את מגלה שחזרת לנקודת ההתחלה כמו באחת שתיים שלוש דג מלוח - כשהסופר הסתובב.
מזדהה איתך לחלוטין בענין של ..פעלתנות ואמביציה אל מול הרגעים האלו של...חוסר עמוק במשהו. ככה אני מרגישה את הפוסט שלך. הרבה רוח מנשבת שם וכמה שהיא חיובית, העוצמות האלו מקרבות את הקצה לשני הצדדים.
אז תשמרי על עצמך יותר, תרגיעי, כי הכל נורא חולף, ומאוד הופך ללא חשוב מהר מדיי היום.
ובקשר לגברים וזה, אולי מתישהו אפשר ממש להבין שהקשר היחיד העמוק ביותר הוא פרו ורבו ...ופרו ופרו...ואפשר לדבר באמצע אבל לא יותר מדי. יש לי שם איזה סימן שאלה.
סופשבוע רגוע.
כן, כבר ניחמת אותי.
בדיוק את הזיבי הזה (רגע, פיבי לא רשמה עליו פטנט?) קשה לי להגיד.
מחר יום חדש.
האמת? נסי לתקוע אותה בפרצוף של אנשים - הם ישנאו אותך.
את בטח יודעת את זה, ובזמנים פחות עייפים יודעת להעריך
אבל פה ושם תמיד כדאי שיאמרו לנו את הדברים הטובים (ולא רק את הביקורת) גם מהצד בעיניים של חברה:
יש לך חיים צבעוניים, סוערים, מגוונים, זה כיף. את יודעת כמה אנשים היו רוצים כאלה?
ואת יודעת גם לחוות את מה שיש לך בזמן אמת, שזה גם כיף
כולל לחוות גם את הצער והכאב, והעלבון וכל מיני מקומות שעדיף לחוש אותם ולא להדחיק אותם.
אז תסתכלי על מה סיפרת כאן: גם קריירה שבה את עושה מה שאת אוהבת, גם לפגוש אנשים, לחוות הכרויות
מקומות, צבעים, תחושות, גברים, נשים, ילדים. עולם שלם של חוויות.
בטח שלפעמים זה מרגיש עמוס, ולפעמים מכה בבטן באופן לא צפוי
אבל הרי לא היית ממירה את זה בפלאטליין של חיים חסרי ריגוש. לא? :)
טוב שלא פוסט מהבטן הגדולה
כבר כשכתבתי אותו, הרגשתי טוב יותר.
זאת ממש תרפיה, לכתוב.
כן, אני מרגישה וחושבת (מה שנקרא חופרת) וגם נהנית - כשזה מזדמן לי - יותר מאנשים אחרים. הכל בגדול. בומבסטי. נו, אני כבר כמעט משלימה עם זה.
את אוהבת את האמת מיא נכון
אמרתי ואומר שוב את במצב טוב
את רק מכניסה לראש שלך שזה לא ככה
וחבל. סתם סתם וסתם.
קומי מחר ותגידי לעצמך זיבי על העולם
אני בסדר גמור *
אני הראשונה?
איזו זכות . פוסט גדול מהבטן.
חיזקי ואימצי מיא. לא קל אבל את מרגישה. יש כאלה שגם זה התעמעם אצלם.
אלו חיים.