כל יום כשמגיע הערב, מתחיל הסיוט. המתבגרים של היום... הפכו את היום ללילה ואת הלילה ליום. מתעוררים בשעות הצהריים ואינם יודעים האם לאכול ארוחת בקר או כבר לגלוש לצהריים... כשעינהם עצומות למחצה הם ניגשים למחשב, עונים במילמול בקר טוב...ושוקעים בעולם אחר אחר הצהריים מתחילים לשאול זה את זה לאן יוצאים היום, היכן נפגשים מי בא, מי לא בא, ובדרך כלל הם מתאספים ליד גנים ציבוריים, על מדשאות הטיילת של החוף, או על חוף הים,, שם הם עושים קומזיץ מקשקשים, מפטפטים "עושים צחוקים" וכו... בהתחלה נהגו לחזור בחצות, עכשיו הם יוצאים בחצות, וחוזרים ב-3 או 4 לפנות בוקר. הם הולכם לישון , מתעוררים בצהריים וחוזר חלילה...
בהתחלה הגבלנו אותם, התנגדנו, רבנו, התעקשנו לאסוף אותם בשעה מסויימת, היום אנחנו יכולים להגיד "אל תחזור מאוחר" היום הם עונים "אני חוזר עם כולם" ומי זה כולם? ולמה כולם? ולמה אני האמא צריכה להתאים את החינוך שלי, או את הגבולות שלי ל"כולם"? הרי לכל משפחה יש את הנורמות והכללים שלה?....אבל זוהי מלחמה אבודה...כאשר אני מתווכחת וצועקת או אפילו מדברת בלשון רכה, נוצר ריב, מתח, ומתחיל הברוגז או השתיקה שאותי כהורה יכולה להוציא מדעתי. אבל בשעות האלה שהם מחוץ לבית, ואנו מסתכלים על השעון ורואים שכמעט בוקר והם עדיין לא הגיעו המחשבות מתחילות לרוץ, הדופק עולה , החרדות תוקפות וכו...
מה שנותר הוא להתפלל ,ראשית שהחופשה תסתיים,שיגדלו כבר ויעברו את גיל ההתבגרות, שלישית שיבינו אותנו, את הדאגה שלנו, ולבסוף שידעו שכל מה שאנו אומרים או עושים הוא מתוך דאגה להם ... אמן.
|